בארץ אחת בה כל האנשים היו עיוורים, היה כנס גדול בנושא יתרונותיו המופלאים של מקל ההליכה. הציגו שם מקלות בדגמים משוכללים, דורות של פיתוח מאז מקלות העץ הפשוטים שהיו בהתחלה.
האגדה המקומית סיפרה על הצדיק הקדמון אבי הבשורה, שתעה כמו כולם בעיוורונו ונחבל לעתים קרובות, עד שיום אחד באופן מסתורי נתקל במקל, הוא הרים אותו, השתמש בו ומאז השתנו לו החיים.
המקל היה הצלה אמיתית, מקור לביטחון ואפילו לתקווה חדשה. דורות של עיוורים גדלו עם המקל, הלכו אתו לכל מקום וישנו עמו ליד המיטה. מקלאים שיפצו מקלות ישנים, סופרים כתבו עליו ספרים, משוררים חיברו שירים. לכל אחד היה את המקל המיוחד שלו שבלעדיו, החיים הפכו להיות בלתי אפשריים.
בכנס דנו במשמעויות הנסתרות של המקל והאנשים הסכימו שיש קשר עתיק ונסתר בין מהות העיוורון להתגלות המקל בפני הצדיק הקדמון, שני דברים המשלימים האחד את השני ומקורם נשגב ועליון.
אחרון הדוברים היה אחד שמעולם לא דיבר בכנסים. הוא חצה את האולם בזריזות ועלה לבמה בלי להשתמש במקל כלל. הוא התרגש מאוד, הודה למארחים ואמר לכולם שיש לו בשורה חדשה – מניסיונו האישי, אם זורקים את המקל ופותחים את העיניים, אפשר לראות את העולם.
סערה קמה באולם. אנשים שכל עולמם היה תלוי במקל הזדעזעו מעצם הרעיון. אחרים פחדו שזו רק מתיחה, ושאם יקשיבו לעצה, סופם לתעות בהזיות אחר גורו יומרני וליפול לתעלה. הרעיון היה מהפכני מדי ואיש מהנוכחים לא היה מסוגל לראות שהדובר מדבר בעיניים פתוחות ושאת כל הדרך לבמה הוא עשה ללא מקל.
אחד מזקני העדה קם ואמר שגם אם יש אפשרות קלושה שיש אמת בדבר, סופו של עניין לגרום רק לנזק לכולם. אם אחד מבני הזוג פתאום יראה והשני יישאר עיוור תהיה להם בעיה. אם ילדים יראו יותר טוב מההורים הם יפסיקו להקשיב להם. ובכלל, אם נוטשים את דרך האבות, אין לדעת לאיזו הפקרות נוראה עוד יגיעו.
אחר אמר שאם נראה ב"עיניי הבשר“, אז נהיה בדיוק כמו הכלבים, הסוסים והפרות, שגם הם רואים את כל הדברים הגשמיים, אבל אין לחיים שלהם משמעות רוחנית מיוחדת.
אנשים נעו בחוסר מנוחה. סיפורי הילדות עליהם גדלו, זיכרונות על מקלות ילדות שנשברו, המקל של סבא שמונח בסלון, למעשה מאות שנים של מסורת ותרבות עמדו בסכנה, וגם עשירי הקהילה, שלרבים מהם היו מניות במפעלים לייצור מקלות הליכה, לא אהבו את הרעיון. הדבר עלול היה להזיק למכירות והם העדיפו שהאנשים יקנו כל שנה מקל משופר במקום לאמץ רעיונות ריקים שיש בהם סכנה גדולה.
היה איש אחד עם דעות פתוחות בקהל שאמר שהוא מוכן לזרוק את המקל אם יגרמו לו לראות. האיש בלי המקל ענה לו שקודם צריך להיפטר מהמקל ורק אחר־כך אפשר יהיה לראות, כמו שחייבים להיכנס אל תוך המים אם רוצים ללמוד לשחות. הוא אמר שמקלות ההליכה אכן יש בהם יתרונות רבים ולכן אין מה לבוא אליהם בטענות. המקל הוא רק מקל, הוא לא טוב והוא לא רע. פשוט מקל. והאמת היא שאין משמעות מיוחדת לעיוורון, ואין קדושה נעלה בעיוורון ועם כל הכבוד למקל, היתרונות שבו לא משתווים ליתרונות של הראייה.
כל התרופות אשר בבתי המרקחת שבעולם,
גם אם ישימו אותן בערמה גדולה כהר,
אין בהן יותר יתרונות
מאשר בסתם בריאות פשוטה.
