נכון, הייתה מדיטציה. נכון, הוא היה מואר עם נרות על הבמה. אבל זה לא הפריע לנסים אמון לחבר את הקהל שלו לרוחניות פשוטה עם רגליים

בחברה שלנו, ה'עצמי' מדוכא. מאשימים אותו. אנו עומדים מול הראי ואומרים ל'עצמי': 'תראי איזו שמנה את', 'איך אתה רופס'. לא נותנים לרגש לבכות, לרקוד, ללבוש

יש משהו מעורר חשד במורים רוחניים. אולי משום כך הייתה השאלה הראשונה והמתריסה שלי, בחדר הקסום שנמצא בביתו של ניסים אמון שבמושב שבעמיקם: "נו, אז

"תישארי באמצע", הוא אמר לי בחיוך, לפני שעזבתי את חצר מלכותו. כשהציניות תופסת מקום, הרוחניות, הופכת לבלתי אפשרית. שיחה מרתקת בסלון ביתו היפהפה שבעמיקם, טיול

הכל התחיל ביום שישי לפני כמה שבועות, כשאחותי חזרה מהרצאה של נסים אמון ולא הסתירה את התלהבותה. עד אותו יום שמעתי על אמון רק מהתקשורת

זן מאסטר נסים אמון, טוען שטיסה זו הזדמנות נהדרת להתבוננות פנימית: "להיות במטוס, זה קצת כמו להיות במנזר".