לתפוס את הלטאה

פוטילה היה נזיר מכובד מאוד שחי בזמנו של הבודהה. הוא זכר היטב את הרצאותיו של הבודהה וידע לצטט ולהסביר את התורה יותר טוב מכל אחד אחר. הוא היה דמות בולטת בעלת אישיות חזקה, ההרצאות שלו היו סוחפות וגם היה נאמן לבודהה ולדרך שהתווה. כאחד הנזירים הבולטים ביותר בצפון הודו, זכה פוטילה להערכה רבה ושמונה-עשר מנזרים היו תחת השגחתו.

יום אחד בא פוטילה לבקר את הבודהה, הבודהה שמח לקראתו ואמר: “ברוך הבא, מכובדי ספר ריק.” הם שוחחו על נושאים רבים וכשהגיע הזמן ללכת, נפרדו השניים והבודהה אמר: “אתה כבר הולך, מכובדי ספר ריק?”

פוטילה היה נבוך, מדוע הבודהה קרא לו פעמיים “ספר ריק”? הוא אומנם לא פירט ולא הרחיב, אבל למה בדיוק הוא התכוון כשקרא לו פעמיים “ספר ריק?” פוטילה חשב, חיטט ונבר בכל מה שלמד ובסופו של דבר הבין על מה מדובר – נזיר שרק לומד אבל לא מתרגל, הוא לא יותר מאשר ספר ריק אשר הבאים אליו למעשה לא מקבלים דבר. הוא הבין שלמרות שהוא יודע בעל פה את כל התורה, הזניח את התרגול המעשי ואת ההבנה אשר מעבר למילים.

כשחיפש פוטילה מורה למדיטציה הוא נתקל בבעיה – כל המורים שבסביבה נרתעו מלקבל את התפקיד ואיש לא העז להיות המורה שלו למדיטציה. לבסוף הוא הלך אל נזיר אחד טירון שהבודהה אמר עליו שעבר את תהליך ההארה והוא הסכים ללמד את פוטילה מדיטציה.

הנזיר הצעיר אמר לו כך: “מטרת המדיטציה היא ללמוד להכיר באמצעות התבוננות פנימה את התהליך הבא לידי ביטוי במחשבות. מדיטציה אינה קשורה בשום דבר חיצוני אלא היא תהליך מתמשך בו אתה מקשיב למחשבות של עצמך כאילו היית מקשיב למישהו אחר מדבר. עם הזמן נוצרת הפרדה בין הדובר לבין המקשיב והמקשיב – הוא הבודהה שבך.”

כדי להסביר את הטכניקה הוא נתן לו דוגמה: “בוא נניח שאנו רוצים לתפוס לטאה המתחבאת בתוך תלולית עפר. בגבעה יש ששה פתחים ומאחד מהם היא תמיד תברח החוצה. הדרך הטובה ביותר לתפוס אותה היא לחסום חמישה פתחים ולחכות לה בסבלנות מול הפתח השישי. חמשת הפתחים אותם חוסמים הם חמשת החושים. כשיושבים במדיטציה בגב ישר ומבלי לזוז, לא מתעסקים עם אוכל, מגע, ריח, מראות ודיבור. בדרך־כלל המודעות בורחת דרך הפתחים האלה ואנו לא זוכים לקלוט אותה. אבל כשחמשת הפתחים חסומים, נוצר שקט שהולך ומתפשט. בשקט שנוצר אפשר לשמוע את הלטאה מתרוצצת בפנים, וכשהיא תצא בסופו של דבר החוצה, מיד אפשר יהיה לתפוס אותה.”

פוטילה עקב אחר המחשבות של עצמו וראה כיצד הן קופצות ללא מנוחה, רגע אחד הן על דבר אחד ומיד הן קופצות למקום אחר. הוא שמע את הביקורת, הרעיונות, הספקות, וכל הפחדים שעל חלקם הוא אפילו לא ידע. הוא הבין שהמחשבות מסתירות את המציאות באמצעות שטף של הפרדות. הוא למד לראות את השקרים המתוחכמים שנוצרים בתוך הראש ואת גודל ההטעיה. הוא גילה שמעגל הסבל המתחלף הוא רק אשליה. לא עבר זמן רב ופוטילה תפס את הלטאה בזנבה.

נסו להקשיב למחשבות של עצמכם כאילו היה זה מישהו אחר מדבר. אם ה”מישהו” הזה הוא נחמד ונינוח, אז הבעיה אינה כה חמורה, אבל אם הקול הזה יוצר אצלכם מסכנות, ביקורת ואשמה, אז מבלי שאתם שמים לב, הוא יוצר לכם מציאות חיים לא נעימה.

במנזרי הזן יושבים שלושה חודשים בשקט מול הקיר. כל הפתחים חסומים – לא מדברים, לא כותבים ולא קוראים ספרים. בשקט שבאולם שומעים רק את תקתוק השעון שבקיר. הזמן זוחל לאט. תיק… רווח ארוך… תק… רווח ארוך… עברו רק שתי שניות. בהתחלה נדמה שמשתגעים והלטאה חובטת את ראשה בכל פינה.
לוקח זמן עד שמתחילים לשמוע ממרחק את המחשבות. אחר־כך בהדרגה מפסיקים להתייחס אליהן ברצינות, כי הן כל הזמן חוזרות על עצמן וזה הופך למשעמם. בשלב הבא, הרגוע יותר, מתחילים להיווצר רווחים שהולכים וגדלים בין המחשבות הנודדות.

יום אחד פתאום נהיה שקט בפנים. ואז שומעים ציפור, ועוד ציפור אחת שעונה לה. פתאום אחת מהן עפה, אולי נעלבה? אבל אז שומעים משק כנפיים נוספות באותו כיוון, ובלב מלא התרגשות גם אתם עפים איתם, באושר לא מוכר, שכל מה שיש בו זה חופש גדול ומושלם.