אחרי שקרא ספרים רבים, עבר סדנאות של קתרזיס וטראנס, למד טאי־צ’י ועשה ויפאסנה הודית של עשרה ימים, מחליט גיבורנו לצאת לבדו למסע הליכה ממושך ביערות הגדולים שבצפון. מטרת המסע היא מדיטציית זן בטבע, הרחק מהשאון היומי המהווה חלק בלתי נפרד מחייו העירוניים. כל מה שנדרש הם – נעלי הליכה טובות, תרמיל גב, אוהל מתקפל, מים, אוכל, תכשיר דוחה יתושים, מצפן ומפה.
שלושה ימים שלמים בהם יהיה הכי לבד שאפשר, ללא הדרכה, ללא קבוצה תומכת ובלי פעמון שמודיע מתי התרגול נגמר. כך בשתיקה, בחברת העצים, הכוכבים והרוח, יצליח, או לפחות כך הוא מקווה – למצוא את “עצמו” הפנימי, לפגוש את ה”אני” האמיתי שלו.
בערב השלישי, המדורה נדלקה בקלות רבה וארוחת הערב נבלעה מהר. גם האוהל עומד מתוח ויציב במחצית מהזמן שלקח בערב הראשון. כל הדברים מקופלים יפה בתוך התיק שנמצא באוהל, הפנס מוכן על שק השינה, השעה כבר שמונה בערב ולא נותרו עוד תירוצים לדחות את המדיטציה.
לאחר התלבטות ארוכה מחליט גיבורנו על המיקום המדויק בו יישב. פורש מחצלת קטנה, מנפח את כרית הישיבה שקנה במיוחד, מורח את גופו בדוחה יתושים אגרסיבי, שותה מים, עושה פיפי, מנקה את האזור מאבנים, חולץ את הנעליים, בודק אם הסוליות נשחקו, מתמתח, הולך להביא את הפנס, חוזר, מנער את הגרביים מהעפר ומתיישב בזהירות על הכרית. תוחב את העקבים, מוריד את הברכיים על המחצלת, מתכונן להתחיל במדיטציה ולוקח כמה נשימות עמוקות.
“אם יבוא נמר?”
“מה?”
“מה אם יבוא נמר?”
“אין נמרים ביער הזה. שקט.”
“אבל יש תנים.”
“אל תדאג, כל האוכל סגור בשקיות פלסטיק, וחוץ מזה תנים לא מתקרבים לאנשים.
שקט, תן לי להתרכז, אתה מביא לי אנרגיה רעה.”
“יש עכבישים ארסיים שנכנסים לתוך הנעליים או לתוך שק השינה, לא חשבת על זה? עכבישים לא יודעים אם אתה עושה מדיטציה או לא עושה מדיטציה וזה יכול להיות מסוכן מאוד. ייקח ימים עד שימצאו אותנו.”
“סגרתי את האוהל והנעליים פה מולי. די כבר, מספיק עם זה.”
“ואם תירדם?”
“זה מדיטציה, מה פתאום להירדם?”
“הכל יכול להיות, היה לנו יום קשה אל תשכח. אם תירדם עלול לבוא גם נחש.”
“אני לא אירדם ואני אקשיב לכל הקולות ואני אשמע אם משהו יתקרב, אם רק תהיה בשקט ותפסיק להפריע.”
“טוב, אני אהיה בשקט, אתה צודק. אתה אמור להיות ברווח שבין המחשבות, מדיטציה זה חשוב מאוד, בשביל זה אנחנו כאן, חבל שאין קליטה בטלפון הנייד.”
“אין טלפון ואין מה להצטער ותפסיק להציק לי. די כבר, תן לי להתחבר.”
“טוב, אני לא אגיד כלום. בכל מקרה כבר לא נשאר הרבה זמן למדיטציה.”
“מה זאת אומרת לא נשאר הרבה זמן? יש את כל הערב וגם את כל הלילה אם ארצה.”
“כן, אבל עוד מעט יירדמו לנו הרגליים ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מול כל הסכנות האלה להיות בלי רגליים.”
“די, די, אי אפשר ככה, איזה נודניק אתה.”
“נו?”
“מה נו?”
“זה כבר התחיל לך?”
“מה?”
“המדיטציה, זה כבר התחיל? אתה מרגיש משהו מיוחד?”
“לא, עוד לא קורה כלום.”
“אם לא יקרה כלום אתה תהיה מאוכזב?”
“אולי קצת, עשיתי מאמצים רציניים להגיע לכאן וזה לא משהו שאפשר לעשות כל חודש.”
“היינו יכולים להזמין עוד מישהי, היה יכול להיות נחמד כאן ביער. ככה בטוח לא היינו חוזרים מאוכזבים.”
“אם לא תסתום אני אכריח אותך לחזור על מנטרה.”
“לא, לא, רק לא מנטרה, אני לא סובל את זה, זה מגביל לי את החשיבה.”
“אז תשתוק. אתה מפריע לי להיזכר במה שצריך לעשות במדיטציה של זן.”
“בזן אמורים לעשות כלום לא?”
“כן, צריך רק להקשיב, לנשום ולהיפתח…”
“אז למה אתה לא מצליח?”
“בגללך אידיוט.”
“שמעתי את זה.”
“אז עכשיו אתה נעלב?”
“לא נעלב, אבל אם אתה רוצה שאני אהיה בשקט אז אני אהיה בשקט, הנה, אני בשקט, טוב לך?“
ואז, למשך מספר רגעים היה שקט… ופתאום היער התעורר לחיים.
עשרות צרצרים שוחחו בקולות שונים, הרוח העבירה גלים בענפים וינשוף קרא מרחוק. זמזום עמוק מילא את האוויר ברעד פועם כמו זרם עדין של חשמל שעוטף את הגוף וחודר לאט פנימה. הוא הרגיש שקודם היער והוא היו בתדרים נפרדים, ועכשיו, בתהליך נעים מאוד, גופו כאילו נעלם ושניהם התחברו, מהדהדים בתדר אחד.
היער היה בתוכו והוא היה היער הגדול. לבו התמלא באהבה כמו שלא חש מזה זמן רב ודמעות של אושר ירדו ללא סיבה על לחייו. אושר שקשה להסביר במילים; כמו טיפה שהייתה הרבה זמן לבד ופתאום מצאה את הים.
