אני בן 47, אב לשלושה ילדים מקסימים, בן זוג לשני, ואובחנתי במחלת הקרוהן לפני 35 שנה.
מילדותי סבלתי מהתקפים בהפוגות של כל כמה שנים. עברתי אשפוזים דחופים בבתי החולים, ולצבא התנדבתי, הייתי סמל מבצעים בחיל הים. במהלך שירותי הצבאי, לאחר שהתרופות כבר לא עזרו, עברתי ניתוח ראשון לכריתת החלק החולה במעי. לאחר הניתוח הרגשתי פיזית טוב, למדתי ראיית חשבון, והתחלתי לעבוד בשילוח בינלאומי. בתקופה זו הדחקתי את המחלה, וחייתי חיים "רגילים" במרוץ הרגיל נגד הזמן. התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים מקסימים.
תוך כדי עבודה מסיבית, גידול הילדים, זוגיות מורכבת, למעשה לאורך כל הדרך המשכתי להתקדם בחיי ללא התייחסות וניסיון להבין את המחלה, למרות אשפוזים וטיפול תרופתי על כל סוגיו שמוכרים למחלת הקרוהן.
לא הבנתי אז עד כמה אני לא מחובר לרגש שלי, הראש הוא זה שבעיקר עבד, הרגש בעצם הייתה נעולה, כמו לא קיימת. לא אפשרתי לעצמי או לא ידעתי מה זה בכלל להרגיש, להיות קשוב לגופי ולנפש שלי.
מבחינתי הכל היה שכלתני, הרופאים אומרים אז הרופאים יודעים, והכל לכאורה המשיך כרגיל. סגנון חיים מלא בסטרס, בלהספיק הכל, להביא תוצאות, להשיג, להרוויח, לגדל את הילדים, להיות בתפקיד הבעל וראש המשפחה. גם בחופשות משפחתיות לא ממש מצאתי מקור הנאה, הכל היה מחובר לכסף ולשכל. שום חיבור רגשי לא היה שם.
בשנת 2012, לאחר כאבים קשים וירידה משמעותית במשקל, הגעתי לניתוח השני שלי בו נכרת חלק גדול במעי הדק ונותרתי עם כשני מטר של מעי בלבד. קיבלתי אישור לקנביס רפואי מה שהוריד את התלות במשככי הכאבים, וגם אז המשכתי להדחיק את מחלתי, ללא כל שינוי בחיי, עד הפעם הבאה שנפגשתי עם המנתח, 8 שנים אחר כך.
הפעם כבר קיבלתי אזהרות שהניתוח מסוכן ויש אפשרות שלא יישאר מספיק מעי. חייב לציין שבשלב זה לא ממש הבנתי את המשמעות של הדבר. לאחר הניתוח שבו נכרת חלק נוסף מהמעי, לא הצלחתי להחלים מבחינה פיזית, וסבלתי מכאבים ומיציאות מרובות. לא הצלחתי לחזור לאכול כפי שגופי דרש, והמשיכה ירידה במשקל עד מצב של תת תזונה.
לאחר בדיקות הוחלט על ידי הרופאים שאפסיק לאכול ואקבל את התזונה ישירות בעירוי לוריד. שלושה חודשים לא אכלתי כלום, וכאשר הצלחתי לשמור על המשקל נאמר לי על ידי הרופאים כי כל חיי אהיה צריך להיות מחובר להזנה ורידית, שמשמעותה להיות מחובר לאינפוזיה 12 שעות ביום.
בשלב זה, כשאני סובל מכאבים, עם יציאות מוגברות, ומחובר להזנה ורידית, נכנסתי למשבר עמוק ולדיכאון עמוק עוד יותר. ראיתי את חיי מתמוטטים לנגד עיני. העבודה שבתקופה זו כבר הייתי שותף בכיר בעבודה התפוררה מול עיניי, והלחץ בבית היה כבד. הייתי כאוב ומדוכא. כך ייראו חיי? שאלתי את עצמי, והראש תכנן כבר את הסוף. ליצור קשר עם "דיגנטי" בשוויץ ולשים סוף לסיפור. הכל סביבי היה שחור.
דרך עמותת הקרוהן הגעתי לטיפול אצל פסיכולוגית רפואית, אך לא הרגשתי שינוי במצבי הנפשי. הבנתי שעלי לעזוב את הבית, ובמקביל קיבלתי כדורים נגד דיכאון בהמלצת פסיכיאטר.
רופאה אחת המליצה לי על מדיטציה, אמרה שיכולים לקרות ניסים רפואיים, והתחלתי בהמלצתה לקרוא ספרים שפתחו בפני צוהר למקרי החלמה מופלאים ודברים שלא הכרתי קודם.
במהלך תקופה זו בה לא עבדתי, ניצלתי את הזמן ללימודי מיינדפולנס ובודהיזם ששינו בצורה משמעותית את מצבי הנפשי. התחלתי לתרגל ולאמץ את אורח החיים הבודהיסטי והכי חשוב החלטתי שאני יוצא למסע החלמה. שכרתי דירה קטנה לעצמי, והרגשתי כח חדש שאתגר אותי לחפש את הדרך שלי להחלמה נפשית ופיזית.
חיפשתי אנשים שהחלימו מקרוהן, עם חלקם דיברתי עם חלקם נפגשתי, וראיתי דברים משותפים לרובם. החלטתי לנסות דברים חדשים, למדתי טיפול בפרחי באך ואת שיטת איזון חיים והתחלתי לטפל בעצמי ולעזור לאחרים, התחושה מלאה אותי, אך עדיין הייתי ללא אוכל ומחובר להזנה ורידית. למרות זאת, התקווה והרצון לחיפוש הדרך להחלמה בערו בתוכי.
דרך מפגשי עם האנשים שהחלימו מקרוהן התוודעתי לניסים אמון ולשיטת הטרילותרפיה. נרשמתי ללימודי הטרילותרפיה ועם תחילת הדרך לקחתי החלטה שאני מבקש לנתק את עצמי מהעירוי בניגוד להמלצות הרופאים. הקפדתי לתרגל מדיטציות וריברסינג (נשימה מודעת). לשמחתי הצלחתי לשמור על המשקל, ומיום ליום חל שיפור במצבי הפיזי והנפשי.
התחיל אצלי תהליך של קבלה, חמלה עצמית, ומודעות לדברים שעושים לי טוב, ודברים שלא. למדתי לשוחח עם הראש בנפרד, עם הרגש בנפרד, ולהיות באמצע. התחלתי להקשיב לגוף שלי, לעצמי, והחלטתי לזהות מהם הצרכים האמיתיים והאותנטיים שלי.
הטרילותרפיה לימדה אותי מי אני באמת, סייעה לי להסיר מעלי את הקליפות, לחפש משמעות וייעוד אמיתיים עבורי, לזהות מהי האמת שלי ומה לא, היא העניקה לי את השקט להיות קשוב לגוף ולנשמה שלי כאחד. היא עזרה לי לשחרר שנים של כאב שלא ידעתי שהיה קיים ונעול בגוף, הבנתי מה המחלה רצתה כל הזמן להגיד לי ולא הייתי פנוי לשמוע.
התעוררתי מחלום רע, והייתי במקום של רצון לחיות, שנהנה מהחיים ושמרגיש שהכל בסדר. עדיין נשארו תסמינים פיזיים, אך הם כבר לא ניהלו אותי, ומצאתי בסבלנות את הדרך לחיות לצידם באהבה גדולה.
רוצה לספר לכם שבנוסף לעבודה הנפשית והרגשית דרך הטרילותרפיה, גיליתי קסם נוסף – הפטרייה האדומה עם הנקודות הלבנות מסיפורי הילדים. קוראים לה "אמניטה מסכריה", וגיליתי שהיא עוזרת מאוד לתסמינים הפיזיים. הטיפול הוא במיקרודוזינג, כלומר בכמויות ממש קטנות, העייפות פחתה אני מרגיש מפוקס יותר ומלא חיוניות.
בעקבות הפטרייה הרגש גם הפכה להיות שמחה יותר, נינוחה יותר. בפטרייה מהווה עבורי השלמת התהליך של הטרילותרפיה ומאפשרת לי להיות יותר בנוכחות בכאן ועכשיו, להיות ברגע הזה ולהיות יותר מאושר.
היום אני חי חיים מלאים, אב מאושר לשלושת ילדיי, בזוגיות אוהבת, אוכל תזונה צמחונית, כל מדדי הקרוהן והחוסרים עכשיו תקינים לחלוטין. אני יוצא למרחבים רוחניים, רוקד, והשמחה חזרה אל חיי. אני מדריך אנשים בשיטת הטרילותרפיה וסטודנט לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס, מתרגל באופן יומי מדיטציה, לא נוטל תרופות למחלת הקרוהן וממשיך בטיפול מיקרודוזינג בפטריות.
הטרילותרפיה היא לא רק שיטת לימוד וטיפול, היא הפכה עבורי לדרך חיים. לדרך שמסייעת לי לחבר בין הרגש לראש ולאמצע. היא שינתה את אורחות חיי, לימדה אותי יותר על עצמי וחיברה אותי למקור האינסוף של היכולות הטמונות בי.
החזון שלי הוא להעביר לחולי קרוהן קוליטיס ומחלות אוטואימוניות את המסר שיש כלים בנוסף לטיפול הקונבנציונאלי, להראות לכם שיש דרך נוספת להחלמה, לרמיסיה, ושינוי הדברים הלא מייטיבים, להיות בקשב לגוף שלנו, לרגש שלנו, ולחיות חיים מלאים למרות המחלה.
אני כאן עבורכם, לשוחח, להעביר מהידע והניסיון, ולסייע לכם במסע שלכם להחלמה.
זה אפשרי,
אמיר בלושטיין.
