לפני חמש שנים עברתי אירוע מוחי. במכשירי הבדיקה המשוכללים גילו שהאחראי לעניין הוא קרישון דם זעיר בצומת דרכים עצבית באונה השמאלית של המוח. את הסיבה ל"מוחיטו" שלי, הכינוי שנתתי לו, לא הצליחו לגלות. ניסו וניסו ולא מצאו. כמו כוכב שביט, השאיר שובל ונעלם. התוצאה – פגיעת ברק: שיתוק מוחלט בפלג הגוף הימני.
שיתוק מכף רגל ועד ראש. פשוטו כמשמעו. כף רגל שאינה מאפשרת לעמוד עליה, עד שיתוק בפנים שמערבל את המילים. הייתי כמו תינוק שלא יכול לשבת. כל ניסיון ישיבה נידון לכישלון. הייתה קריסה ימינה כי אין שרירים שיחזיקו.
אושפזתי למשך 8 ימים בבית חולים. למזלי, ההומור לא עזב אותי ברגעים הקשים. גם לא השמחה הטבעית. הצטלמתי עם בת זוגי במיטת בית החולים, כאילו זו מיטה זוגית והכל כרגיל. נופפתי במיכל איסוף השתן (הנקי) ביד שמאל כאילו הוא מחבט טניס, וכאשר הורידו אותי מהמיטה במנוף שרתי מייג"ור תום טו גראונד קונטרול.
ואז החל תהליך ארוך ומפרך של שיקום.
במוסד השיקומי בו שהיתי קרוב לחצי שנה עברתי את כל שלבי האבולוציה הדרוויניסטית. מהמיטה, שכיבה, לכיסא גלגלים, ישיבה, ואז להליכון, כשאני צועד כפוף ומקרטע, ולבסוף, להליכה כמעט זקופה, עם קב בודד ביד שמאל, וסד על הרגל הימנית.
לא הרגשתי קורבן. לפסיכיאטר אמרתי שאני לוקח את המצב כנתון ולא שואל "למה זה קרה לי, או למה זה מגיע לי?" הוא נזף בי שאם כולם היו חושבים כמוני, לא היתה לו פרנסה.
עזרתי, עודדתי, שימחתי ותמכתי בכל המרץ בחברי המאושפזים במחלקה הנוירולוגית.
רק כשחזרתי הביתה, החל תהליך, שהיום אני יודע לזהות כשלבי האבלות: הכחשה, כעס, דיכאון והשלמה. דילגתי על שלב ה"מיקוח", בין הכעס והדיכאון, שבו אתה בשיח עם ה"אחראי" למצב שלך, "בוא נסכם שיד ימין תפעל פרפקט, ורגל ימין תישאר במצב הנוכחי".
משבר פיזי קשה בדומה ל"מוחיטו", שמופיע משום מקום לאנשים (בכל גיל) הוא מכה קשה גם למעגל הקרובים להם. הנפגע נמצא במרכז ההתעניינות ותשומת הלב, בעוד היקרים לו, עוברים אף הם במקביל את שלבי האבלות, נושאים בגבורה ובאהבה רבה את "תחזוקת" המטופל, ועושים זאת בבדידות ובכאב אישי גדול.
בבקשה, היו מודעים לכך. גם להם לא קל.
תובנות רוחניות:
כיום אני עסוק בחקר המופלא ממני. נקודת המוצא שלי כעת היא שדבר לא קורה לנו בחיים באופן מקרי.
אנשים שעוברים, בדומה לי, משבר קשה נוהגים לשאול: "למה זה הגיע לי? הרי אני בסך הכל אדם טוב. עונש כזה כבד באמת לא מגיע לי".
הגעתי להבנה, שבמקום לאחוז בתפיסה מתקרבנת ובנקודת מבט צרה ואנוכית, השאלה לגבי אירוע משברי צריכה לבוא ממקום של התבוננות מעמיקה ורחבה יותר. אם דבר הפוקד אותנו אינו סתמי ומקרי, השאלה שיש לשאול היא: מה היתה המטרה של מוחיטו? מהו השיעור שאני אמור ללמוד ממנו?
את השיעור שלי לקח לי שנתיים וחצי ללמוד, וטרם סיימתי. מסתבר שזה לא "שיעור" אלא מסע. כשאתה מבקש ללמוד, מיד מופיעים מורים/מדריכים רוחניים ואחרים לסייע. מדהימים כל אחד בדרכו. בדרך לא דרך הם צצים בתזמון מופלא.
אציין כמה מהם בהוקרה והערכה: לפי סדר הופעתם בחיי – דר' נאדר בוטו. ג'ו דיספנזה, רן כליף, ואחרון חביב, נסים אמון.
השיעורים שלמדתי הם משני תודעה. הזן בודהיזם, הקבלה היהודית וגם ישו (לא הנצרות!) עוסקים בהן. וגם ציוויליזציות עתיקות: המצרים, היוונים ואפילו ידע מהחיים שהיו ביבשות שנכחדו כמו אטלנטיס ולמוריה.
אנסה, ברשותכם לתמצת.
הנשמה היא נצחית. בכולנו יש אור אלוהי. לכל דבר ביקום יש תדר אופייני לו, גם לעצים, לבעלי חיים ולדומם.
אנו, בני האנוש, עוסקים כל היום בזיכרונות לא טובים וטראומות. מעלים ללא הרף מחשבות טורדניות: מה יהיה בעבודה? איך גומרים את החודש? מאיפה יהיה לי כסף? מס הכנסה קורע אותי. הילדים, שיהיו בריאים, לא נותנים לישון. ובכלל, הבית קטן מדי, המכונית מביישת אותנו…
עיסוק נוסף: חרטה – למה עשיתי כך? הייתי צריך לעשות אחרת…!
מחשבות אלו בתדר של המוח הקרוי "בטה".
בתרגול המדיטציות של נסים אמון ואחרים, אני נכנס לתדר "אלפא", ובתדר הזה אני ממש משנה מציאות.
חמש שנים עברו והחיים שלי היום שלמים. אני שמח ומלא נתינה לאחרים. לא חסר לי דבר.
הנכות שלי כבר לא הבעיה. היא הפתרון.
שמרו על הומור, עזרו לאחרים וצאו למסע פנימה.
"מוחיטו" הוא הזמנה, והוא הולך להיות לכם למנוף התפתחותי.
אשמח לתת כוחות, לעזור, לתמוך ולתת טיפים למסע
באימייל שלי: [email protected]
תודה לכל מלמדי ולנסים אמון, ותודה מיוחדת למוחיטו.
מדי פעם אנחנו גם שותים יחד.
לחיים!!
רן בוגין, תסריטאי, נמניתי עם הכותבים של רגע עם דודלי וקישקשתא, כתבתי לסדרות אנימציה לילדים. הוצאתי שני ספרים לילדים.
