בן כמה אני באמת? | מאת: שימי קייזרמן

true age2

על הפער בין הגיל הכרונולוגי שלנו לבין הגיל שאנחנו מרגישים.
"אני בכלל בן 24, זה רק הגוף שלי שהתבגר עם השנים…"

מכירים את התחושה הזו ששואלים אתכם "בני כמה אתם?" ואתם עונים אבל בתכלס מרגישים צעירים יותר? אני מדבר על מעבר להיבטים הפיזיים, על משהו בהרגשה הפנימית שמרגיש שאנחנו הרבה יותר צעירים מהגיל הכרונולוגי שלנו. יש חלק בתוכנו שאומר: "היי, אני בעצם בחור צעיר בן 24 לכוד בגוף של אדם בן 43… שמישהו יסביר לי מה קורה כאן…" 🙂
הרבה זמן הרגשתי ככה, והייתי רוצה לחלוק אתכם תובנה שגיליתי שעזרה לי להסכים להיות אני, לבטא את עצמי בחופשיות ולקבל את השנים שעברו במסע החיים בחן שיש בו קלילות, כיף, תבונה ייחודית והכי חשוב, אין בו סבל מיותר.
כדי להבין קצת יותר מדוע התחושה הזו רווחת כל כך אצל הרבה מההולכים במסע, צריך לחזור אחורה בזמן. לשם כך נשתמש במכונת הזיכרון המשוכללת שיש לנו – הראש שלנו.
כשהיינו ילדים, בתחילת הדרך, רובנו היינו בטוב עם החיים, עם העולם, רקדנו, שרנו ושיחקנו כאילו אף אחד לא מסתכל ואין דאגות. חווינו את חופש להיות אנחנו והיה נהדר, אבל העלילה מתחילה להיות מורכבת כי מתישהו קרה משהו. בטרילותרפיה אנחנו קוראים לזה "תאונת דרכים רגשית". קרה משהו שהפתיע אותנו ולא לטובה. לכל אחד ואחת האירוע שונה, וכנראה שגם אתם חוויתם את זה.
אפשר לבדוק רגע עכשיו, זה רק אני ואתם פה, תשאלו את עצמכם: "אילו אירועים קרו לי כשהייתי ילד/ה, שאני יכול להגדיר אותם כתאונת דרכים רגשית?" ודעו לכם שמאז, הראש הפך להיות רציני יותר, חושב יותר מידי, מסתיר חלקים, מרגיש צורך לגלות אחריות, "להגדיל ראש", ואז הרגש נסגרת, לא מרגישה בטוחה בעולם כמו פעם, לרקוד פתאום מרגיש חשוף מדי, ואפילו להתבטא בפשטות, מרגיש לעתים מסוכן.
כל זה קרה לנו, התמימות אבדה וזמן החלום התאדה לו.
מבחוץ היינו ילדים, אבל מבפנים התפתחה האצה של הבגרות שלנו.
הראש עשה קפיצת גדילה… והרגש נתקעה, הודחקה.
אספר לכם שאני, עוד מעט בן 43, הרגשתי לא מעט פעמים כמו ילד. הרגשתי צעיר לגילי, וזה יכול להישמע מגניב ואוורירי כזה, אך למעשה אליה וקוץ בה, כי לילד שהרגשתי לא היה פשוט. זה בא לידי ביטוי בקושי לקבל החלטות, באתגר להתמודד עם מורכבויות רגשיות שונות שחיים בוגרים מביאים לנו, בזוגיות, בעבודה ובמערכות היחסים השונות סביבי, קושי להציב גבולות, וריצוי שקשה לנער מעצמי, ויודעים מה, גם לאופן בו התלבשתי והתבטאתי בעולם.
עכשיו רגע? האם כל אלה קשורים לפער הזה שאני מרגיש בין הגיל הרגשי לגיל הכרונולוגי? האם העובדה שאני מרגיש צעיר יותר ברגש קשור לעובדה שקשה להכיל מורכבויות רגשיות שונות שהחיים מביאים?
במסע שעשינו לפני כמה פסקאות גילינו שהרגש שלנו, נעצרה. נתקעה, וזה אומר שההתבגרות הרגשית שלנו נבלמה.
הרגש היקרה שלנו היא זו שמביאה אומץ אל החיים. מביאה בטחון עצמי אל המסע. זו הרגש שלא מפחדת ממורכבות רגשית. זו הרגש שרוצה לחוות ולהתבטא בחופשיות, אבל עקב תאונת הדרכים הזו שעברנו, ההתבגרות שלה נעצרה, וכל יכולות העל של הרגש לא זמינות לנו במלואן כי לא יצא לה "לתרגל אותם" בשנים שנסגרנו, וזו היא שנשארה שם בילדות, ולה צריך לעזור להתבגר.
אז אתם שואלים – "אז מה עושים עם זה?"
אענה שכדי להרגיש בגרות רגשית חשוב לאפשר להכניס לחיינו אומץ וביטוי עצמי אמיתי. עלינו ללמוד לשחרר את השליטה של הראש ולהתמסר, וגם לאפשר מרחב פגיעות וחשיפה לרגש, וללמוד מחדש להיות עצמנו.

בעבר, הראש נאלץ לסגור את הרגש כי היה פחד או איום, אך כיום האיום כבר איננו.
"המפלצת שתקפה בעבר, כבר אינה מגיעה אל הכפר שלנו". אפשר להוריד את המחסומים ולפגוש עולם חדש מתוך סקרנות וצמיחה חדשה.
במילים אחרות, לבעלי ובעלות הבית הפנימי שקוראים את המילים האלו, עלינו לעשות דרך נחושה ולעזור לרגש שלנו להתבגר. לפעמים זה אומר שצריך לחזור במכונת הזמן ולרפא פצעים ישנים שעדיין כואבים כשלוחצים עליהם. בטרילותרפיה אפשר לחזור לתאונת הדרכים הרגשית שעברנו, לעשות ריפוי, לומר לעצמנו שהכל בסדר ולהחזיר את הרגש לכאן ועכשיו, לגיל האמיתי.
מגיע לנו לחיות חיים בהם אפשר לבוא לידי ביטוי, להציב גבולות בריאים ולאפשר לעצמנו להיות אמיצים, בעלי בטחון עצמי אמיתי ותחושה שסומכים על החיים. כמו פעם, כשהיינו ילדים.
אנחנו מגלים שאפשר לסמוך על הרגש שלנו, לתת לה מקום בחיים, ולהביא לידי ביטוי את הבגרות הרגשית לתוך משחק החיים שלנו.
זה נכון, וזה גם מרגיש נעים יותר בגוף:)

מאחל לנו המשך מסע מיוחד.
החיים יפים, מותר להנות והכל בסדר.

שימי קייזרמן,
מורה לטרילותרפיה.