פעם אחת היה כלא גדול ובו הרבה אנשים שנידונו לכל החיים. יום אחד בא מישהו ומסר להם מהחלון מפתח עם הוראות כיצד לפתוח את הדלת ולצאת לחופשי. לשים אותו בחור של המנעול, לסובב פעמיים ולדחוף את הדלת.
הם כל כך שמחו שהם קיבלו מפתח מבחוץ, שהם תלו אותו על הקיר במקום מכובד ושמו אותו בתוך מסגרת. אחרי הכל, זה לא היה מפתח רגיל, היה זה מפתח קדוש מאלוהים. שירים ותפילות חוברו למפתח. אנשים פנו אל המפתח בבקשות, הם סיפרו לו על הצרות שלהם, תלו בו תקוות והציגו לפניו את התינוקות שנולדו להם.
מהר מאוד הופיעו "כוהני המפתח" אשר תפקידם היה לתווך בין האנשים הפשוטים לבין המפתח הקדוש. הם הזכירו לכולם שהם נידונו למאסר בגלל שהם חוטאים, אבל הבטיחו בשם המפתח מחילה למי שיעבוד אותו בדרך הנכונה. הכוהנים גם קבעו ימי צום וחגים. לאחד מהם קראו "חג מתן המפתח", וביום הזה הורידו אותו מהקיר ורקדו אתו במעגלים.
הניחו לפניו קופסא קטנה לפתקים עם עניינים אישיים דחופים. אנשים בקשו בריאות, בני זוג מוצלחים והצלחה בעסקים. כשקרו אסונות, המפתח היה הכתובת למי שצריך ניחומים. אנשים ענדו סביב צווארם שרשראות עם מפתחות קטנים, וחכמים כתבו ספרים שהסבירו באריכות את הכוונות הנשגבות שבעומק המשמעות המפתחית.
במקומות שונים בכלא תלו על הקיר העתקים של המפתח בגרסה שעברה שיפוץ מקומי. החגים של כל מפתח היו שונים, אבל המשמעות של כולם הייתה דומה. סך הכל הכלא הוא אותו הכלא, ובכל מקום שיש כאב, יהיה גם מי שימכור נחמה. מנהיגים גילו שהמפתח גם עוזר בגיוס מתנדבים ויצאו ל"מסעות מפתח" ו"מלחמות מפתח". הם הבטיחו שמי שמת על קידוש המפתח, יקבל חנינה בעולם הבא.
אחרי זמן רב, התחילו לחשושים בכלא על אנשים שלא מאמינים במפתח, אבל הם פוחדים לדבר כדי לא להסתבך עם ההנהלה. למרות זאת, מספרם של הכופרים במפתח גדל, ולבסוף הם הביעו את דעתם בגלוי – המפתח הוא עקר, ומלבד תרומתו הקהילתית הוא לא באמת עוזר בשום דבר.
אנשים רבים הפסיקו להאמין במפתח. משכילים מצאו שהוא פרימיטיבי, מדענים אמרו שהוא בלתי אפשרי, אחרים כעסו על הממסד המפתחי ששלט בכלא. צעירים שנולדו בכלא ורצו להתנתק מההורים, תלשו את השרשרת עם המפתח מצווארם והפסיקו לצום ביום החטאים.
עובדי המפתח" ו"מתנגדי המפתח" התווכחו אלה עם אלה בכל הזדמנות. הם התחילו להתלבש אחרת, לגור בנפרד, להתחתן ביניהם בלבד, ואסרו על ילדיהם לדבר עם ילדי השכנים.
יום אחד חזר ההוא מהחלון לבדוק למה אף אחד עדין לא יוצא מהכלא. להפתעתו הוא גילה שכולם נהיו או עובדי מפתח או מתנגדי מפתח. "לא הבנתם כלום" הוא אמר. "המפתח הוא לא בשביל לעבוד אותו, ולא בשביל להתנגד לו. כל מה שצריך זה רק לשים אותו בחור של המנעול, לסובב פעמיים ולדחוף את הדלת."
אבל לא היה עם מי לדבר. למחצית מהאנשים הייתה דעה שלילית על מפתחות והם לא רצו לשמוע עליהם כלום, והחצי השני האמין בו בצורה עיוורת ולא העלה על דעתו לשבור את המסורת.
.
בודהא, שדיבר הרבה על החופש מהכלא, הציג את תורתו לא כמפתח אלא כרפסודה. כאילו שהכלא אינו מוקף בחומה, אלא בנהר גדול, הנהר השחור של הבורות.
עם הרפסודה שלי," הוא אמר, "אפשר לעבור לגדה השניה, מקום דומה, רק שיש בו חופש מלא. ואחרי שמגיעים אל הגדה השניה, אין צורך להמשיך וללכת לכל מקום עם הרפסודה על הראש."
למי שמעדיף את המודל עם החומה, לכו אל הדלת ותדחפו אותה חזק.
אל תגלו לאף אחד, אבל היא בכלל לא נעולה.
