"תישארי באמצע", הוא אמר לי בחיוך, לפני שעזבתי את חצר מלכותו. כשהציניות תופסת מקום, הרוחניות, הופכת לבלתי אפשרית. שיחה מרתקת בסלון ביתו היפהפה שבעמיקם, טיול טרקטורון קצר לנחל תנינים ושיעור אחד של טרילותרפיה בחדר המדיטציה שלו, אמנם לא הפכו אותי לבן אדם אחר, אבל לראשונה בחיי, וללא שמץ של ציניות, גם אני הצלחתי לעבור חוויה רוחנית.
ניסים אמון, הוא זן מאסטר ומטפל בשיטת הטרילותרפיה – שיטת טיפול שפיתח בעצמו במהלך השנים. דרך מסעותיו הארוכים במזרח, מאז היה בן 24, הוא, כמו רבים אחרים, חיפש תשובות לשאלותיו. אמון, משתמש כיום בידע ובניסיון שרכש, כדי לטפל ולהכשיר מטפלים, שיוכלו כמוהו, להתוות ולהאיר דרך למחפשים הרבים שבינינו.
"בלבנון שהיתי במשך תקופות ארוכות, בעקבות המלחמה. הרבה מוות היה מסביב. פחד אמיתי. בשמירות, לא היית נרדם, כי פחדת שהאחריות על כולם היא עליך, וזה אמיתי. לקראת סוף השירות, הייתי בגדוד חמישים במוצב בלבנון, אחראי על מערך השמירות. לתפקיד הכי מסוכן, כאב לי הלב לשבץ אחרים והייתי משבץ את עצמי. תפקידי היה ללוות מיכליות של דלק אל המוצב ומחוצה לו. בנסיעות עם מיכליות הדלק, כשכל מטען צד יכול בשנייה לאדות את כולנו, המוות היה מאוד קרוב. בד"כ אנחנו רואים במוות משהו מאוד רחוק, ופתאום הוא היה ממש איתנו ויכול לקרות בכל רגע. אני חושב שהזוועות שראינו במלחמה והשאלות הרבות על המוות, גרמו לי לצאת למסע, כדי להבין טוב יותר את החיים האלה." מספר אמון.
חודשיים לאחר השחרור, אמון וחבריו לגרעין הנח"ל, טסו ביחד לארה"ב, למשך שנה. "סוף, סוף היה לנו חופש. קניתי לי אופנוע והייתי מאושר, כולנו היינו". בתום אותה שנה, החברים המשיכו לדרום אמריקה ואמון לבדו, טס למזרח. "החלטתי לטוס למזרח בעקבות ספר שקראתי "הודו, יומן דרכים", של עזריאל קרליבך. זה הספר שהשפיע על חיי". אומר אמון. המסע שהחל בלוס אנג’לס, המשיך לפיליפינים, להונג קונג, לתאילנד ולסרילנקה. "בחצי שנה הזו, פגשתי לראשונה בבודהיזם וסוף, סוף קיבלתי תשובות לשאלות שהעסיקו אותי מגיל 13".
מסע החיפוש של אמון, החל בבית הכנסת בירושלים בגיל 13. לאחר שחגג את בר המצווה הוא החליט לחזור בתשובה. "היה לי מורה פרטי רוחני, שלימד אותי על אלוהים. אני זוכר שבגיל הזה, בירושלים, הכול היה כ"כ עתיק ואני אומר לעצמי, שכל קיר ואבן פה הם בני אלפי שנים ואני רק בן 13? זה לא היה הגיוני בעיניי". למרות שבא ממשפחה חילונית ועל אף גילו הצעיר, אמון החליט לעשות שינוי ולקח את העניין ברצינות. "הפכתי את המטבח לכשר – סכו"ם בשרי וחלבי, לבשתי ציצית, הנחתי תפילין כל יום, במשך שלוש וחצי שנים. בבקרים הלכתי לבית הכנסת ואחה"צ למדתי בישיבה. אבל התאכזבתי כי לא קיבלתי תשובות לכל השאלות שלי. לא בבית הכנסת ולא בישיבה".
בגיל 16 וחצי, אמון הגיע לתובנות שהובילו אותו שוב, למצב של שינוי פנימי, כשהחליט להסיר את הציצית, כמו גם את הכיפה ואת כל אותם הרגלים איתם חי כנער דתי. "הבנתי שהיהדות היא קודם כל מסגרת חברתית. מה שאני חיפשתי, את סודות הנסתר, סרבו לגלות לי, אולי מפאת גילי הצעיר, ואולי מכיוון שהם בעצמם, פשוט לא ידעו".
בטיול במזרח, נפתח בפניו עולם חדש לחלוטין, שרישומים ממנו מופיעים בספרו החדש, "אבקת נמר". ספר המתאר את השינוי האישי שעבר אמון במסעותיו, בתקופת ההתבגרות שלו. "פגשתי אנשים מיוחדים, התרחקתי מאווירת התיירים וחיפשתי ממי אני יכול ללמוד". תקופה ארוכה הסתובב אמון בחברת יהודי אמריקאי בשם ברי וקסמן, שלימד אנגלית בטייוואן והגיע לתאילנד במטרה למצוא אישה. "טיילנו בכפרים בצפון, לחפש לברי את האישה המדוברת. בסופו של דבר, אישה לא מצאנו, אבל במסעות, הוא לימד אותי על הפילוסופיה של המזרח ובעיקר על בודהיזם. הרגשתי שמצאתי את מה שתמיד חיפשתי".
"יום אחד, בעודי מטייל באחד מחופי הים המדהימים של סרילנקה, פגשתי בחורה יפה. טיילנו על החוף ונתקלנו בנזיר מערבי. הוא נעצר מולנו, החליף איתנו כמה מילים, והזמין אותנו להצטרף אליו למדיטציה בצריף בו הוא גר. מצאנו את עצמנו יושבים אצלו ונשאבים אל תוך שיחה מרתקת, שנמשכה לפחות שעתיים וחצי. בשלב מסוים, הבחורה התחילה לרמוז לי שהגיע הזמן לזוז. הדילמה הזו באותו הרגע, הייתה מאוד משמעותית וסמלית בחיי. מצד אחד בחורה יפה, הזדמנות חדשה, חוף ים, חופש, כל מה שאתה יכול לבקש לעצמך. מצד שני היה הנזיר, הבודהיזם והמדיטציה. בסופו של דבר, בחרתי להישאר עם הנזיר".
כשחזר לישראל, מיהר אמון להצטרף ללימודי בודהיזם באוניברסיטה העברית בירושלים, אך לאחר שנה של לימודים תיאורטיים, הוא החליט לחזור למזרח. "באוניברסיטה לומדים על בודהיזם ואני רציתי ללמוד את הבודהיזם".
בגיל 24, הוא נוסע לקוריאה, מגלח את ראשו ומצטרף למנזר. "השאלות איתן התחלתי את המסע הרוחני, הובילו אותי לפגוש מורים אמיתיים שכיוונו את מסע החיפוש שלי פנימה ולא החוצה. השאלות האמיתיות של הנוודים הרוחניים, הן לא על היקום ולא על האמת או הזמן. כי מסע אמיתי יוביל כל אחד אל תוך נפתולי חידת האושר האישית, ועד כמה בחיים האלה, אנחנו מצליחים להוביל את המציאות, במקום להיות מופעלים על ידה, מאוכזבים ממנה וחיים בתחושת סבל, מסכנות וקורבנות. קל להגיד את זה, אבל בשביל לבצע את זה, דרושה רמה מסוימת של ביטחון עצמי". אומר אמון.
"הרבה אנשים, נעזרים ברוחניות כדי להצדיק את הפחדנות האישית שלהם. יותר נוח להישאר בבית ולקרוא ספרים פילוסופיים, שנותנים תחושת התנשאות, אבל כשאני שואל את המחפשים הרוחניים, ’האם אתם מרשים לעצמכם לרקוד, לבכות, או באמת להתאהב?’, התשובה היא לרוב, לא".
אמון מסביר כי מסע רוחני אמיתי, בשלב מסוים, חדל להיות פילוסופי ותיאורטי, כי הכרחי להתמודד עם שאלת הביטחון העצמי ולייצר עוגן שייתן לנו את הכוח ליצור את המציאות שאנו רוצים. בספר "אבקת נמר", הגיבור, בעל המודעות, זה שיודע לנתח הכול, נכשל בשאיפות שלו, לא בגלל שהוא לא חכם, אלא רק בגלל שהוא פחדן.
"זורבה היווני שתה, רקד, צחק, שמח וגם בכה – סוג של גיבור המאפשר לעצמו ספקטרום יותר רחב של הוויה מאשר גיבורי תרבות אחרים כמו האמפרי בוגרט למשל. שאמנם היה שנון ואינטלקטואל, אבל בוגרט לא רקד ולא בכה, ולכן הוא גם היה הרבה יותר פחדן. רוב הגברים לא יודעים שנשים מעדיפות אומץ אמיתי יותר מאשר פילוסופיה תיאורטית עמוקה. בספר "אבקת נמר", את השיעור הכי משמעותי, עובר הגיבור ע"י בחורה סינית בה הוא מתאהב, שמלמדת אותו שעם כל הרוחניות והגדולה שיש בו, כל עוד אין לו ביטחון עצמי עמוק, הוא עדיין לא חי את המציאות, אלא רק עובר לידה, מנתח אותה, מסביר אותה, משווה אותה. הקסם שאותו למדתי בשנותיי במזרח, הוא היכולת ליצור מציאות ולהוביל את הרגע הבא".
להיות כאן ועכשיו זה לא מספיק?
"לא. להיות כאן ועכשיו, למרות שזה שלב מתקדם לעומת אלו שחיים ב’דיליי’ ומנתחים את מה שכבר קרה, לא מספיק, זה פסיבי. הקסם האמיתי הוא בלהיות חצי שנייה קדימה עם הזמן, ביכולת למשוך את הזמן ואת המציאות, ורק אז, היא תלך אחריך".
איך עושים זאת?
"בשביל להיות קוסמים בזמן, צריך לעבור תהליך מסוים של התעוררות. יש אנשים שהראש שלהם שולט בהם ויש אנשים שהרגש הוא ששולט בהם. לא הראש ולא הרגש יודעים ליצור מציאות. החכמה תהיה להעיר דמות נוספת בתוכנו. הדמות הזאת היא ההורה הפנימי שאמור להוביל את שני הילדים: הראש והרגש. אבל ההורה הפנימי רדום אצל רוב האנשים, בזמן שהילדים (הראש והרגש), מנסים להתמודד עם המציאות כמיטב יכולתם".
"התהליך בו אנו מעירים את ההורה הפנימי נקרא במזרח ’הארה’ ויש כמה שמות לדמות הזו – ’האני העליון’, ’האני האותנטי וה- "the true self".
"פרויד דיבר על שלושת הדמויות הללו כשקרא להם ’איד, אגו וסופר אגו’. על זה דיבר גם בודהה לפני 2500 שנה בהודו. התורה הזו, שעוברת במסורת בין מורה לתלמיד, היא מה שלמדתי בקוריאה וביפן".
אז מי או מה היא הדמות השלישית?
"עצם השאלה הזו, היא תחילת דרך מופלאה שתוביל לעשיית סדר בבית הפנימי ולמנהיגות החדשה שלך. שלא הראש שלך, עם הדאגות, הפרפקציוניזם והחשדנות, יוביל אותך, וגם לא הרגש, עם הדרמות והתשוקות. הדמות הזו היא את". הוא אומר בביטחון.
אמון מסביר לתלמידיו ולמטופליו, שהאחריות של כל אחד במסע שלו, היא עליו. כל אחד צריך לחזק את עצמו בצורה כזו שלא ימצא את עצמו יום אחד, תקוע במקום שרע לו, ללא האומץ לצאת משם במשך שנים.
"הרבה אנשים עושים את זה לעצמם. את חייבת להבטיח לעצמך שיהיו לך חיים שתהיי בהם באמת מאושרת, ללא סבל מיותר. השאלה היא על מי את סומכת שיוביל אותך לשם, מי הבוס?"
לפתוח חלון אל הרגש?
"פעם בחודש, אני עושה סדנה של סופ"ש בבית אורן. האנשים שמגיעים לסדנה, יוצאים יחד אתי למסע שמקנה הסברים לראש, המון חוויות רגשיות וגם קצת מדיטציה. מדיטציה אי אפשר ללמוד כל עוד יש חוסר בשקט בראש".
לסדנה אני קורא "סוד האושר הפנימי" כי השם בא עם ההבנה שסוד האושר, אינו קשור במה שיש או אין לך, אלא במערכת היחסים הפנימית בין הראש לרגש ובין מי שאמור להוביל אותם."
מטרת הסדנה היא ללמד את הראש איך לחשוב נכון ולפתוח חלון אמיתי אל הרגש. נעשה צעד פנימה, בכדי לפגוש את ההורה, את העצמי האותנטי, הרגוע והמופלא שיש לכל אחד בפנים, נעיר אותו ונלמד אותו מדיטציה בכדי שינהיג בחוכמה את כל השלישייה".
זוגיות?
"אני מאמין שבעידן שלנו, כן נכון לחיות בזוגיות. לגור ביחד ולהיות חלק מהחברה. אפילו ברמה הטכנית, הרבה יותר נוח לגור שני אנשים בבית, ארבע ידיים במקום שתיים."
מרב, אשתו של אמון כבר 16 שנה, הגיעה אליו לטיפול. "מרב הייתה אלופת ישראל בקפיצות ראווה על סוסים. היא הגיעה אלי לשיעור פרטי לקראת תחרות, כי היא נורא התרגשה והייתה מוטרדת. היא הגיעה אלי הביתה, לטובת שיעור בו עשינו את ההפרדה בין הראש והרגש. אצל ספורטאים שחיים בתוך תחרות מתמדת, צריך לדעת להיות באמצע. הראש מאוד נלחץ והרגש משתק את הגוף. אחרי הטיפול, הלכתי איתה לאותה תחרות.
עד היום מרב טוענת שהיא אמנם לא זכתה באותה אליפות, אבל זכתה בניסים. "יש לנו אהבת אמת, שני ילדים וזה רק הולך ומשתפר. אני מאושר במסע הזה".
