באופן טבעי להיות חריג זו לא שמחה גדולה.
מי רוצה להיות חריג?
בגוף, גידול חריג נחשב סוג של מחלה.
אבל כשלומדים טאו, כשלומדים זן,
אתה מתחיל להשתנות,
וככל שאתה מתקדם בדרך, אתה מתחיל לצאת מהשורה.
להיות חריג בכל קהילה זה קשה.
אבל מבחינה רוחנית זה גם קשה וגם עצוב,
כי כשאתה יותר “ער”,
אתה רואה כמה סבל יש בכל פינה.
רואה איך האנשים מתעקשים כשלא צריך להתעקש,
מתווכחים כשלא צריך להתווכח,
נעלבים כשלא חייבים להיעלב.
אנשים מדכאים את הניצוץ של הילדים במוסדות כליאה ממשלתיים,
נותנים זה לזה עצות שרק מוסיפות לחץ וחרדות.
מתייחסים בעוינות הכי הגדולה,
כלפי אלה הקרובים אליהם ביותר.
אתה הולך ברחוב ורואה את הפחד בעיניים, את התסכול,
את העצב והבדידות.
ואתה יודע שאין לך דרך להעיר אותם,
אלא אם כן הם ירצו זאת בעצמם.
הם רק אומרים שהם לא רוצים לסבול,
בפועל, לא מחמיצים אף הזדמנות.
ההתמכרות לסבל היא המחלה,
וקשה לאנשים מכורים להכיר בעובדה.
תהליך הגמילה מהסבל אינו קל.
יש להלחם נגד כל ההרגלים הישנים,
צריך להתנתק מהדוגמה שאימצנו מבית ההורים
ולשנות עוד בחיינו את התסריט לחדש.
העצלות מקיפה עצמה במחשבות,
בעוד המעשיות היא הזרימה עצמה.
עשייה היא אושר, היא יצירה מתמדת,
אבל המכורים לסבל יהנהנו בראשם
וילכו להתלונן על הדבר הבא.
כך זה בכל בית?
בכל פינה בעולם?
כל כך קשה לשמור על אווירה טובה?
רוחניות אמיתית אינה קריסטלים ואסטרולוגיה,
קריאה באאורה ובקלפים שבוחרים מתוך חבילה.
הרוחניות שלנו, זו של הזן, של הטאו,
היא כולה סביב ההתמכרות לסבל
וקשיי הגמילה.
ואם להיות חריג
זה להיות יותר מאושר,
אז תנו לי להיות חריג בכל ימות השנה.
