אתם בטח מכירים את הסיפור של או הנרי על בני זוג שהיו מאוד מאוהבים אבל עניים מרודים. החפץ היקר היחיד שהיה ברשותם היה שעון זהב עגול שהבעל קיבל בירושה מאביו, מסוג השעונים של פעם ששמים בכיס הקטן של החליפה. לא הייתה שרשרת לשעון ואשתו חשבה שזו תוכל להיות מתנה יפה ליום האהבה. היא בדקה בחנויות ובאחר הצהריים של אותו יום גזזה ומכרה את שיערה המרהיב הארוך לחנות של פאות ובכסף קנתה שרשרת מוזהבת לשעון של בעלה.
גם הבעל באותו יום רצה לקנות מתנה מיוחדת לאשתו. הוא חשב לקנות סיכה לשיערה הארוך שהוא כל כך אהב ובאותו אחר צהריים הוא מכר את השעון העגול וקנה בכסף סיכת שיער יפה.
בערב החג הוא נשק לה והגיש קופסה קטנה ובתוכה סיכת שיער חדשה, והיא חיבקה אותו וביד רועדת הגישה לו קופסא עם שרשרת לשעון. אני זוכר שבקטע הזה בכיתי ולא בגלל שהסיפור הוא עצוב. בכיתי בגלל משהו אחר שהיה שם, משהו שקשור לאהבה שלהם. מצב נדיר בו רוצים לתת יותר מאשר רוצים לקבל.
אהבה יש הרבה, אבל כמה זוגות אתם מכירים שכל אחד מבני הזוג באמת שואל את עצמו מה עוד הוא יוכל לתת כדי לשמח את האחר?
כולם רוצים אהבה, זה נכון, אבל כולם רוצים לקבל משהו ממנה ולתת זה סוג אחר של אהבה. יכול להיות שהסיבה שלמצב המיוחד הזה אין שם היא בגלל שהוא לא כל כך נפוץ. מה שכן נפוץ זה שמרגישים לא טוב רוב הזמן ומאשימים בכך את בן הזוג.
מספיק אגב אם רק אחד מבני הזוג יתחיל עם תלונות, ביקורת ותחושת קיפוח, שהוא המסכן שמקריב כל כך הרבה ומקבל כל כך מעט בתמורה, כדי שהתלונות יחזרו אליו במעגל והבית כולו יתמלא עננה שחורה.
כשאחד מבני הזוג חולה בתופעה, הזוגיות כולה מיד נהיית חולה. במצב שכזה, גם לבן הזוג הנחמד יותר יהיה קשה לשמור לאורך זמן על המחשבה “מה אני יכול לתת כדי שהשני יהיה יותר מאושר?” כשכל הזמן מאשימים אותו ובאים אליו בטענות על כל דבר.
לפי חוקי הקארמה של הזוגיות, לא תצליחו להתחמק מלהתמודד עם התופעה הזו וגם אם נתמזל מזלכם ונולדתם להורים הכי מקסימים, שבאמת אכפת להם אחד מהשני ושאהבו אתכם בלי הגבלה, רוב הסיכויים שתתחתנו עם אחד או עם אחת שיביאו אתם את המחלה.
אצל מרבית הבחורים והבחורות הצעירים המחלה עדיין לא פרצה. הם נוסעים לטייל בעולם, הולכים ללמוד משהו, עוברים לעיר הגדולה, מתאהבים וגרים עם שותפים בדירה שכורה. אבל שעון החול אוזל וזה רק עניין של זמן עד להתפרצות מלאה של המחלה אצל מי שקודם לכן היה בבחינת נשא.
לא אצל כל המשפחות התופעה נמצאת באותה מדרגה. בקצה אחד של הסקאלה יש משפחות עם אהבה רבה ובמקרים הגרועים באמת, המחלה ממלאת את הבית בקרירות, הימים נעשים כהים והחיים שהיו יכולים להיות נחמדים, הופכים לגיהינום עלי אדמות. מי שגדל בבית כזה יודע על מה אני מדבר.
שנות העשרים הם גיל של אופטימיות ומרבית הצעירים לא ממש לוקחים בחשבון שגם להם זה עלול לקרות. אנשים מתחתנים בנאיביות ואופטימיות רבה מבלי לבדוק אם בן הזוג העתידי שלהם הוא נשא של המחלה. תמימות רבה מאפיינת זוגות שעומדים בבגדים לבנים מתחת לחופה. מכונית משומשת בודקים באופן הרבה יותר יסודי מאשר את בן הזוג איתו מתכוונים לגדל ילדים ולהישאר כל החיים. תופעה מוזרה שאין לה שם.
אבל יש סוף טוב לסיפור ולמחלת האהבה שהופכת לשנאה יש מרפא ויש תרופה.
לפי התורה של הבודהה יש ארבעה שלבים בדרך והיא לא חייבת להיות כל כך ארוכה.
בשלב הראשון הזוג צריך להודות שגם אצלם יש את התופעה.
בשלב השני הם צריכים להבין ששניהם סובלים מזה באותה המידה.
בשלב השלישי שניהם יחד עושים שיחה, לוקחים אחריות על שני השלבים הראשונים ומחליטים לעשות הכל כדי להסיר מהזוגיות את התופעה.
בשלב הרביעי, לומדים לחשוב על לתת במקום על לקבל ואיך להיות נחמדים אחד אל השני.
כשיש בבית אהבה, מתמלאים באנרגיה בריאה ומספיקים לעשות את כל מה שצריך.
כשיש בבית נחמדות בלי סיבה, הצמחים בעציצים פורחים יותר, הילדים שמחים יותר והאוכל טעים.
אין צורך להתאמץ ולחשוב את מה עלינו להקריב כדי שלשני יהיו חיים יותר טובים, לא צריך ללכת כל כך רחוק. מספיק אם דואגים לדבר אחד קטן ולא כל כך מסובך: מאוד משתדלים שהיום יהיה להם יום נעים.
אם תמיד נקפיד להיות נעימים היום, זה יותר ממספיק.
החיים כולם מורכבים מיום אחד כל פעם ולהיות נעים מבפנים זה בעצם להיות מאושר.
