מתח, דלקות ודיכאון | מאת: טלי אמון

pim-chu-dWzWo22F0mA-unsplash
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

עדר זברות רועה בשלווה בעמק, לפתע משתנה הרוח ונושאת עמה ניחוח סכנה. הזברות מיד נדרכות, הן מרחרחות, מביטות ומקשיבות בזהירות במשך כמה רגעים. הנמר האורב קופץ ממקום מסתורו ותוקף זברה צעירה, מתחיל מרדף מסחרר, הזברה מחליקה על הארץ, אך מצליחה לברוח מהנמר ולחבור לעדר. תוך מספר רגעים תחזור הזברה לחייה הרגילים, תלחך עלים ולא תשהה במצב חרדה מתמשך.
תגובות ההישרדות בטבע הן נורמליות, בריאות ופועלות לטובת החיות. כשהחיות חוות אירועים המאיימים על חייהן, הן עוברות במהירות את תגובת ההלם הראשונית ומתאוששות, התגובות שלהן מוגבלות בזמן ואינן כרוניות. גם אצלנו, בני האדם, מערכות העצבים והנפש צריכות לעמוד בפני אתגרים ולצלוח אותם על מנת לשמור על בריאותנו, אך מה קורה כאשר אנו מתייחסים לחיים כאל גורם לחץ מתמשך? מדוע אנו לא מצליחים להירגע כמו הזברות?
בתחום מחקר חדש, פסיכו-נוירו-אימונולוגיה עוסקים בחקר יחסי הגומלין בין תהליכים פסיכולוגיים לבין מערכת העצבים והמערכת החיסונית של הגוף. עד לפני עשורים אחדים מדענים לא חשבו שמצבי דחק יכולים להשפיע על תגובת הגוף לזיהום, אך תחום מחקר חדש זה טוען כי קיים קשר הדוק בין מערכת העצבים ומערכת החיסון של הגוף.
בפרצים חריפים של לחץ הנמשכים דקות או שעות, מערכת החיסון מזריקה לדם הורמוני דחק כגון אדרנלין וקורטיזול המעודדים את הגוף להתגבר על הפלישה הזיהומית באמצעות הפרשת תאי חיסון. בסיומו של אירוע הדחק ההורמונים האלו חוזרים במהירות לרמתם הרגילה.
הקורטיזול פועל כמתג כיבוי של עצמו, זו מערכת חכמה שמבטיחה שתאי מערכת החיסון, שהפעלתם המוגברת כרוכה בתשלום באנרגיה ובעליית הסכנה שהם יתקפו את הגוף, יימצאו בשטח רק כל זמן שיש בהם צורך. אך במצבי דחק כרוני, הקורטיזול משתחרר כל הזמן אל גופנו, מפעיל את המערכת החיסונית ללא הפסקה, מתיש אותה, ועם הזמן מערכת זו יוצאת מאיפוס ומותירה את הגוף רגיש יותר לאלרגיות ודלקות כרוניות. כאשר ישנן יותר דלקות, מערכת החיסון ממשיכה לעבוד חזק, ונוצר מעגל תגובה שלילי השומר על דלקתיות גבוהה בגוף.
הדלקת היא קו ההגנה הראשון של הגוף נגד זיהומים, כאשר הדלקת חמורה וממושכת היא מפריעה לתהליך הריפוי הטבעי ומחמירה מחלות אוטו אימוניות בהן הגוף תוקף את עצמו, ואז נפגוש אקזמה או מחלת פרקים. עם הזמן הדלקת מאכלת רקמות בריאות כמו עצמות, סחוס, שרירים וכלי דם. המדענים סבורים כי לפחות שליש מאוכלוסיית העולם סובלת מדלקות ברמת סיכון גבוהה, וכי מצב זה תורם לבעיות סוכרת, מחלות לב, דלקות פרקים, אוסטאופורזיס, דמנציה וסרטן.
הנתונים מספרים כי מספר האנשים הסובלים מדיכאון בקרב החולים בדלקת מפרקים, דלקות מעיים, דלקות עור, מחלות ריאה, ומחלות אוטואימוניות הוא גבוה מאוד. התפיסה הרווחת טוענת כי מובן שאנשים אלו יסבלו מדיכאון מכיוון שאיכות חייהם נפגעה מאוד כתוצאה מהמחלה, אך החידוש בתחום חקר זה היא השאלה המסקרנת מאוד האם הדיכאון יכול להיגרם כתגובה לדלקת בגוף? שאלת מחקר זו מערערת על אחת מאבני היסוד של החשיבה המערבית – על הגבול הברור בין אופן הפעולה של הגוף לאופן פעולת התודעה.
ההנחה החדשה היא שדיכאון הוא תגובה של הגוף לדלקתיות ממושכת שמקורה ברמת דחק גבוהה וכרונית. במקרים בהם אנשים סובלים מתסמיני דיכאון ודלקת ישנו סיכוי גבוה כי המקור של שניהם הוא ברמת הלחץ שנחווה בחודשים או בשנים האחרונות.
החוקרים בדקו את השפעתן של תרופות נוגדות דלקת על מצב הדיכאון של המטופלים, מירב הרופאים מחזיקים בדעה כי אין ספק שמצב רוחם של החולים ישתפר כאשר גופם יכאב פחות. האם יתכן שדיכאון אינו רק מחלה של הנפש והמוח, אלא תופעה גופנית שאפשר להתחקות אחריה? האם המחקר מציע כי בדיקת דם פשוטה תוכל לנבא מי ילקה בדיכאון, ואולי לאיזה ילדים יש סיכוי גבוה יותר להתמודד עם תופעות דיכאוניות?
ההערכה היא כי התגובות הדלקתיות של מערכת החיסון כוללות שינויים באופן בו המוח פועל, המובילים לתגובות פיזיות אך גם התנהגותיות. ממש כפי שדלקת גורמת תכופות לעלייה בחום הגוף, כך היא יכולה לעיתים קרובות לגרום לירידה ברמת האנרגיה ולהתנהגויות שנקראות "התנהגות מחלה" שהם אוסף של תסמינים התנהגותיים של אנשים חולים, לדוגמא: הימנעות החולה מסביבתו, אובדן תיאבון, ירידה בחשק המיני ועוד. מתברר שהתנהגות מחלה מזכירה מאוד את תסמיני הדיכאון, כך שחוקרים רבים טוענים כי דיכאון הוא התנהגות מחלה שיצאה משליטה. בניגוד לדיכאון, התנהגות מחלה היא מנגנון יעיל- היא חוסכת מהחולה בזבוז אנרגיה ומסייעת לו להפנות את המשאבים שלו למלחמה בגורם המחלה וכן מצמצמת את מגע החולה עם הסובבים אותו ובכך מקטינה את יכולת ההדבקה.

הסבר מדעי:
תאי מערכת החיסון מתקשרים בניהם באמצעות חלבונים הנקראים ציטוקינים, אחד מהם הנקרא IL-1, מופרש ממערכת החיסון ונקלט בעצב הוואגוס. זהו העצב המרכזי היוצא מהמוח ומגיע אל האיברים הפנימים בגוף. כך המוח מקבל את המידע על פלישת הנגיף, ואז מופעלת "התנהגות המחלה”. התגובה החיסונית הראשונית לזיהום היא בדרך כלל דלקת הנוצרת בתאים שמגיעים להילחם בגורם המזהם ומפרישים אל כלי הדם הקרובים ציטוקינים הנעים בכל רחבי הגוף ומושכים עוד מתאי הדם הלבנים השייכים למערכת החיסונית.
ציטוקינים יכולים לעבור את מחסום הדם -מוח, ויוצרים מעגל משוב חיובי ליצור ציטוקינים נוספים. כל עוד תהליך זה מוגבל בזמן, נתייחס אליו כאל תהליך חיובי אך כאשר הוא מתמשך יתר על המידה האיזון הכימי העדין במוח מופר, ההשפעות יכולות להיות ארוכות טווח, ולהביא בין היתר לירידה משמעותית ביכולת ההישרדות של תאי העצב במוח והפחתה ביצור תאי עצב חדשים, שהם אלו הקשורים באופן מובהק להתפתחות דיכאון קליני.

במילים פשוטות יותר:
רמות מתח גבוהות לאורך זמן גורמות להחזקת דלקת גבוהה וכרונית בגוף וזה יכול להוביל לתסמיני דיכאון. התהליך הדלקתי שהוא אחד מהדרכים החשובות של הגוף לשמור על עצמו, יוצא מהאזור המיטיב כאשר ישנו גורם לחץ מתמשך בחיים. כתגובה "התנהגות המחלה" הטבעית גולשת לאזורים של דיכאון קליני מאג'ורי.
חדשות טובות – חברות התרופות כבר עובדות על תרופות חדשות שמנגנון הפעולה שלהן מבוסס על תהליך אנטי ציטוקיני, על מנת לטפל בסוגי דיכאון עיקש שתרופות אחרות לא השפיעו עליו.

ניתוח טרילותרפי:
האיזון הטבעי של הגוף מופר כאשר נכנס גורם לחץ כרוני לחיים, מצד אחד אנו לא מופתעים, הרי מזמן חיברנו סטרס לדיכאון, אך הדבר המפתיע ביותר ולשם כך הוגדר תחום מחקרי חדש, הוא ההתייחסות השונה לדיכאון והטיפול בו. בתחום חדש זה מניחים כי אם נטפל בדלקת, נטפל גם בדיכאון.
האפשרות אותה אנו מציעים היא קודם כל למצוא את גורם הדחק ולנטרל אותו, אך כאשר מגיעים אלינו מודרכים עם ברך נפוחה, אדומה וכואבת, במרבית המקרים הם יגיעו עם סיבה אחרת, אולי בעיות בשינה, בעיות בזוגיות, אכילה רגשית או דיכאון, ואנחנו כמדריכים צריכים לשאול גם על דלקות בגוף ונטילת כדורים. לא תמיד הם יספרו על הברך ולא תמיד ירצו להתעכב על זה, אך תפקידנו לברר גם על מצב הבריאות הפיזי. בדרך כלל יהיה מרשם לכדורים מסוג התרופות הנוגדות דלקת שאינן סטרואידיות NSAID)), כגון: ארקוקסיה, אטופן, וולטרן, סלקוקוס. מנגנון תרופות אלו עובד על עיכוב של אנזים המזרז יצור של פרוסטגלדינים הפועלים כמתווכים בתהליך הדלקתי, כלומר ישנה התמתנות בתהליך התגובה הדלקתי. היעילות הטיפולית של תרופות אלו במצבי כאב חריף וכרוני היא גבוהה ומכאן חשיבותן בטיפול בכאב. יחד עם זאת לתרופות אלו תופעות לוואי משמעותיות כגון דפיקות לב מואצות, עלייה בלחץ הדם, סחרחורת, בחילה ואיסור להשתמש בהן מעל עשרה ימים.
מעבר לזה שישנו איתות משמעותי בגוף – דלקת בברך, המערכת החיסונית מפעילה את מנגנון "תגובת מחלה" הכוללת התכנסות, הפחתה בפעילות הגופנית, מנוחה, אולי שינוי תזונה מסוים ובדרך כלל עם לקיחת תרופות משככות כאבים אנטי דלקתיות תסמיני הדלקת משתטחים, עם זאת מקור הדחק הראשוני נותר בעינו, כלומר הורמוני הסטרס במערכת החיסון עדיין מופרשים.

שרשרת התפתחות המחלה:
מקור סטרס פעיל גורם להורמוני דחק להיות מופרשים בגוף, המערכת החיסונית עובדת ושולחת את חייליה למקום הדלקת, אך ישנו עיכוב ביצירת הדלקת בגלל התרופה שהתחלנו לקחת. החיילים של מערכת החיסון ממשיכים להסתובב בגוף מכיוון שמתג הדחק עדיין מופעל. מתחיל שיבוש בתשדורת בין מערכת העצבים, המוח ומערכת החיסון. החיילים שבגוף ילחמו במקומות אחרים, כי זה מה שהם יודעים לעשות, ואז נפגוש דלקות במערכת העיכול, דלקת בעור, דלקת במערכת השתן ועוד.
רק כאשר המוח יקבל הודעה כי המתח נרגע, הוא יפריש פחות קורטיזול והגוף יוכל לחזור לפעילות רגילה. במצבים כאלו אם המודרך יתייחס לדלקת בברך כאל wake up call אפשר יהיה לערוך בירור פנימי, למצוא את מקום הדחק הנפשי, לטפל בו ואז בדרך כלל לא תהיה אפיזודה נוספת דלקתית, וברב המקרים גם הדיכאון יעבור.
אם לא נקשר בין העקה הנפשית, הדלקת והדיכאון, במרבית המקרים המודרך ייטול כדורים עשרה ימים, יהיה שיפור, הוא יחזור לפעילות רגילה והכאב יחזור תוך מספר חודשים לאותה הברך, לברך השנייה, לשתיהן ולעיתים גם למקומות אחרים בגוף. לדוגמא הסטטיסטיקה מראה כי העוברים מחלות לבביות על רקע דלקתי לאחר התקפת לב ראשונה, מצויים בסיכון גבוה יותר ללקות בהתקף נוסף.
החיבור החדש והברור הזה בין מערכת העצבים למערכת החיסון מאפשר לנו כמדריכים לנקות את ערוצי התקשורת ולהביא את שתי המערכות החכמות למקום הטבעי והרגוע שלהן.
תופעת לוואי נוספת לתהליך: מחקרים חשובים מצביעים על הקשר בין אוסטאופורוזיס ודיכאון, מסתבר שהתרופות נוגדות דיכאון גורמות לירידה בצפיפות העצם ומגבירות את הסיכוי לשברים. נבדק הקשר בין מצבי דחק כרוניים לאוסטאופורזיס, בהם הגוף מפעיל בתהליך דלקתי תאים הורסי עצם, כתגובה ליצור מוגבר של קורטיזול.
אנו מזהים מעגלי לחץ שמביאים את המודרכים למקומות נמוכים וחלשים בגוף, ולמקומות ירודים אנרגטית ורגשית. התרופות האנטי דלקתיות מנסות לשבור את המעגל על ידי התערבות בתהליך יצירת הדלקת וזה מאפשר רגיעה הן בכאב הפיזי והן בתסמיני הדיכאון, אך בדרך כלל זו רק רגיעה זמנית. גם החוקרים מצביעים באופן מוחלט על גורמי הדחק המתמשכים כמקור הבעיה ואנו כמדריכים מחויבים לנסות ולמצוא את אותו גורם, להכיר בו, ולשחרר אותו כדי לעצור את מעגל התגובה ההרסני של דלקת ודיכאון.

חידושים רפואיים:
בשורה טובה לאלו שלא מגיבים לתרופות אנטי דיכאוניות ממשפחת SSRI ו- SNRI. ישנו מחקר מתקדם על תרופות אנטי ציטוקיניות לטיפול בדיכאון עם אחוזי הצלחה מרשימים. ניסוי מתקדם במכשיר חשמלי כיבה את יצירת הציטוקינים ו-75% מהמשתתפים בניסוי הבריאו מדלקת המפרקים השיגרונית ומתופעות דיכאוניות. תחום זה ברפואה שבו גלולות מוחלפות באלקטרונים נמצא עדיין בחיתוליו, אך כבר מציג תוצאות מרשימות.
מעבר לשימוש בתרופות, החשוב ביותר יהיה לשים לב לבריאותנו הנפשית, שלנו ושל בני משפחתנו. הגוף מסמן בדלקות שקשה לפספס אותן, הן כואבת, אדומות, נפוחות, פנימיות או חיצוניות, וזו הזמנה לטפל בגורמי הלחץ הכרוניים בחיינו כדי לעצור את המעגל הפוגעני הזה.
עלינו להקשיב לגוף, לשים לב לשינויים, לא לפחד להיכנס לבדיקה טרילותרפית ולמסע פנימה למצוא אהבה וחמלה פנימה בין הראש והרגש. לעבור תהליכי קתרזיס להוציא את הכאב הרגשי שנתקע לנו בגוף, להדריך את הראש לעשות דברים שלרגש חשובים, לנשום, לנוח במדיטציה, להיות עם אנשים אהובים, לדבר טוב, לעשות טוב, להנות מדברים קטנים ולזכור שהחיים יפים.

טלי אמון, מדריכת טרילותרפיה ורוקחת בכירה B.Sc Pharm מזה 25 שנים, משלבת פיקוח תרופתי וליווי אישי, בוחנת את סל התרופות ואת חיבור גוף-נפש של המטופלים שבאים לימי הקליניקה בבית הספר לטרילותרפיה בתל אביב.