טרילותרפיה לילדים ולמתבגרים | מאת: יונתן מנחם

הולדינג
שנות החיים הראשונות מתאפיינות בתנועה איטית מתלות מוחלטת אל עצמאות. בהתחלה התינוק על פי וויניקוט לא קיים כיחידה נפרדת, אלא רק בהקשר עם האם. מידת האחזקה (holding) שהילד מקבל מהאם, משפיעה ומעצבת לטענתו את חייו המאוחרים יותר. ככל שהאחזקה תהיה יותר קשובה ומותאמת לצרכיו של הילד בשנה הראשונה, כך יתפתח בו אמון בריא בסביבה ובעולם.
במידה והאם אינה פנויה לצרכי התינוק ואין מישהו אחר, אזי התינוק יתחיל לפתח את "העצמי הכוזב" בגיל מוקדם, והדבר ישפיע על התפתחותו בחייו המאוחרים יותר.
חווית ה"הולדינג" מאופיינת בקבלת הקשבה פתוחה ומכילה.
כל אחד מאיתנו חווה סוג שונה של הולדינג בילדות המוקדמת. בחיינו הבוגרים חשוב שנמצא מרחבים ויחסים שיאפרו לנו "לשים את הראש על כתף", להיות מוחזקים ולהתמסר בהרפייה כללית.
הילדים הפנימיים שלנו גם מבקשים זאת מאיתנו – הראש והרגש, זקוקים לאחזקה, להקשבה פתוחה ומכילה. נתרגל זאת בשיח הפנימי, בהנכחת היותנו בעל הבית ההורה, מי שאנחנו באמת. 

התפתחות הראש והרגש בילדות
בתקופת הילדות, הרגש היא הדמות הדומיננטית באישיות. ילדים קטנים בוכים, צועקים, שרים ומתבטאים מאוד בחופשיות. הם דורשים תשומת לב מתי שהם רוצים ובאופן כללי די מרוכזים בעצמם. בגילאים שלוש וארבע, המילים "בא לי" ו"לא רוצה" הופכות להיות מרכיב מהותי בתקשורת עם הסביבה. מגיל חמש ובעצמה רבה יותר מגיל שבע, מתחיל אימון בתוך מסגרות חינוך שנועד לחזק את הראש שלהם ואת המשמעת הפנימית. מעתה כבר לא עושים רק מה שרוצים ומתי שרוצים, אלא מתאמנים לשבת בכיתה ולפתח סבלנות.
הילדים לומדים שצריך לקבל אישור כדי לקום, וצריך לקבל אישור כדי לצאת החוצה לשחק. בגילאים שמונה עד עשר, הראש כבר אמור להתחזק ולעלות מעל גחמות הרגש. זו התקופה בה מרבית הילדים מפסיקים להגיד להורים שהם אוהבים אותם, מתחילים להתבייש לרקוד בחופשיות, מתביישים שיראו אותם בוכים, מתביישים לשיר ולהופיע בפני האורחים בסלון.
חינוך זה הוא נחוץ בחברה שרוצה לטפח אזרחים חרוצים, שומרי חוק וסדר. ריסון היצר הרגשי מגיל צעיר מקובל כמעט בכל התרבויות האנושיות, כי החברה מעדיפה אנשים חרוצים שהולכים בתלם. במקרים חריגים הראש השתלט יותר מדי, וההורים שמים לב שבנם או בתם מסתגרים רוב היום בחדר, מסתירים או מדחיקים רגשות, מתרחקים ממגע פיזי ושוקעים בדכדוך ומופנמות.
יכול להיות שהתרחשה טראומה רגשית והילד שומר על סוד מביך. הדרך הטובה ביותר מבחינה הגיונית לשמור סוד היא להיות לבד. אבל להיות לבד במשך תקופה ארוכה עלול לגרום לנזק חברתי. וכך, מעגל שאולי התחיל באירוע מביך בכיתה, השפלה או התעללות, מתפתח להסתגרות, נתק מחברים, נתק מההורים, ירידה בלימודים, מצב רוח כבד – וכל זה יכול להשפיע על מבנה האישיות וליצור עכבות למשך שנים רבות בעתיד.
הורים שמבחינים בשינוי פונים לייעוץ וחלקם מגיע אלינו, המדריכים לטרילותרפיה.
מהניסיון בשטח גילינו שהגיל שבו ילדים מסוגלים להבין את המודל הטרילותרפי הוא בסביבות 12. בגדול עד גיל 16 אני מקפיד להתנות את המפגש עם הילד בהשתתפות ההורים בתהליך.
המבנה הכללי הוא 1:3. שלושה מפגשים עם הילד ומפגש אחד עם ההורים במחזוריות של 2-3 מחזורים. 

מתבגרים
יש מיתוסים רבים על גיל ההתבגרות, והמדע מראה בבירור שהם לא נכונים ושכדאי להיפטר מהם. אומרים שהמתבגרים יוצאים מדעתם כי ההורמונים שלהם משתוללים, וזה פשוט לא נכון. רמת ההורמונים אכן עולה בתקופה הזו, אך לא ההורמונים קובעים מה קורה אלא שינויים מבניים במוח. אומרים גם שזו תקופה של חוסר בשלות, שבני הנוער צריכים לגדול ולהתבגר. גם זו התבוננות מוגבלת שמסתכלת על גיל ההתבגרות כמשהו שכולם צריכים לשרוד איכשהו עם כמה שפחות צלקות.
מה שקורה בהתבגרות נובע משינויים טבעיים ובריאים במוח, ומה שמדהים הוא שזאת התקופה עם הכי הרבה כוח, אומץ ויצירתיות בחיים, שבה צפה המהות של מי שהצעירים האלה יכולים להיות. הם לא צריכים לשרוד את גיל ההתבגרות, אלא יכולים לשגשג בזכותו. 

הבית כמרחב להתפתחות רוחנית
ההורות שלנו יכולה להיות סדנת עומק ארוכת שנים של התפתחות והתעוררות. אחת השאלות שחשוב שנשאל את עצמנו היא מה הכי חשוב לי שיתרחש בבית שלי? הרבה אנשים אומרים שהבית צריך להיות מרחב לאהבה, לחום, להרמוניה וכדומה.
לצד הדברים החשובים הללו, אם נתבונן באומץ ובכנות, נגלה שהחיים בבית הרבה מאוד פעמים לא בהכרח מכילים את האיכויות הללו. הרבה פעמים החיים בבית מכילים מריבות, קושי, קנאה, תסכול, מאבקי כוח, לחיצה על נקודות תורפה אחד של השני וכדומה.
אני טוען שחיים מורכבים מהאיכויות הללו וזה בסדר. אם אנסה לברר מהו הערך של כל ההתנסויות הללו בחיינו? עולה בי התשובה – ה ת פ ת ח ו ת.
המרחב הביתי מבקש לשרת את ההתפתחות של כל מי שחי בו. וכל קושי הוא הזמנה מדויקת עבורנו להתעורר. לצאת מאוטומט, לפקוח את העיניים והלב והגיב באופן חדש לסיטואציה מוכרת. להיות בהקשבה עמוקה לקולות שעולים מבחוץ ומבפנים ולשאול את עצמנו שוב ושוב איך ההתנהלות שלי משרתת את ההתפתחות של ילדיי, של זוגתי ושל עצמי.

הראש, הרגש והאמצע של הבית
לכל בית יש ראש רגש ואמצע. ניתן לחוש זאת ברגע שנכנסים בדלת הבית. זה קיים באופן שבו הבית מסודר או לא מסודר, בצבעים, באנרגיה הדומיננטית בבית ובתחושה הכללית. יש בתים הנוטים יותר לאיכות יאנגית, ויש בתים שנוטים יותר לאיכות יינית.
בתים ראשניים יהיו מאוד מסודרים, בצבעים נייטרלים או שחור לבן, הכל במקום, ספרים, ויש תחושה מסוימת של קיפאון דומיננטי וצורך בשליטה על מה שיש.
בתים רגשיים הם בתים שלרוב מבולגנים יותר, כלי אוכל בכיור, אוכל פג תוקף במקרר, המון צבעים, המון בגדים, המון פריטים בכלל, חתול או שניים, קצת תחושה של "ללכת לאיבוד" אבל גם של חמימות.
בתים שיש בהם אמצע הם בתים עם תנועה דינמית וזורמת בין שתי האיכויות הללו, סוג של גם וגם, בנוסף יהיה מקום בבית לרוחניות בדמות פינת מדיטציה או מקדש קטן של נוכחות. 

הצל של הרגש
העולם הרגשי מורכב ממכלול הרגשות אותן חווינו בחיינו. מושג "הצל" אותו טבע קארל יונג מתאר את אותו מרחב בעולם הרגש שנחבא מהאור. אותם חלקים שהיינו צריכים להסתיר, כי "אסור לצעוק" "אסור להרביץ", "אסור להשתולל", "אסור לדבר לא יפה", "אסור לאכול עם הידיים" ועוד איסורים רבים שילדים שומעים על בסיס יומי. לאט לאט המערכת מבינה שיש עולם שלם של רצונות, רגשות ותשוקות שצריך "להפטר" מהם. ולאט לאט מדחיקים אותם את המרתף. כיום בפסיכולוגיה יודעים שככל שיש יותר הדחקה כך הסבירות להתקפי חרדה והתקפי זעם עולה.
הרגשות המודחקים עולים מ"הצל" ומתפרצים ללא שליטה. העבודה עם "עולם הצללים" של הרגש, עם רגשות חזקים ועוצמתיים הכלואים בו, היא בדרך של "הסללה". לנתב את הדרך. לא לחנוק ולא להתעלם, שתי אלה אינן האפשרויות הנכונות. מה שצריך זה רק לנתב!
הרגשות הם כמו נהר, ההורה מייצג את גדות הנהר. גדות צרים מדי – הנהר נסתם מכל אבן, מכל ריב, ומצד שני אם אין גדות, המים זורמים לכל הכיוונים, מתפזרים והנהר מתייבש.
העבודה ההורית היא ליצור גדות מיטביות, כאלה המאפשרות זרימה מיטבית של האנרגיה. אחרי הכל, כעס, זעם, תסכול, אכזבה הן רק ביטוי שונה של אותה אנרגיה. כל מה שצריך זה להתוות את הדרך.
אחת הדרכים ללמוד לנתב את האנרגיות החזקות של הילדים שלנו היא ע"י עבודה עם האנרגיות החזקות של עצמנו. עבודה על "הצל" של ההורה. 

ספרים מומלצים:
 הורות כמעשה ניסים – שי אור.
 הורות לחירות – דן לסרי
 בלי גבולות – שי אור
 חיים שלי – עינת נתן
 חלומות זכרונות מחשבות – קארל יונג