לבחור מהאמצע | מאת: ורד לוי-ברזילי

תובנות של טרילותרפיה לחיי אהבה

גברים
מה זה "אינטימיות רגשית"? תשתפו, תחשפו, תהיו אותנטיים וכנים.
גברים יקרים, לא לגמרי בטוח שכולכם מבינים למה הכוונה ב"אינטימיות רגשית", כשהאישה שלכם אומרת כמה זה חסר לה. יפה ומרגש שלמדתם להקשיב ולהכיל ונהדר שהבנתם כבר שאתם לאו דווקא נדרשים למצוא פתרונות או להשיא עצות.
אך הדבר המשמעותי הנוסף שאליו נשים כמהות הוא שיתוף שלכם ביחס למה שאתם מרגישים.
דברו על עצמכם. תהיו אמיתיים. הראש אומר לכם שזה לא גברי, שזה לא מה שהאישה צריכה או רוצה? הוא טועה ומטעה אתכם. האישה שלכם רוצה את הרגש שלכם בפתיחות ובנגישות.
תרגיעו את הראש ותתחילו לפעמים לדבר מהרגש.
שתפו אותה בחלומות שלכם, בחששות שלכם, בקשיים שלכם, כן,כן, העזו לחשוף את החולשות שלכם.
מדי פעם תרדו מהפוזה של "גבר-גבר", ותהיו כמו חברים טובים, לב אל לב.
האישה שלכם תרגיש שנוצרת ביניכם ברית שיתוף אמיתית, ובואו אגלה לכם סוד:
זו הברית אליה אנחנו באמת עורגות.
אז יתחולל הנס: ברגע שתוותרו על הילת הגבר החזק שלא פוחד מכלום, היא תראה בכם גבר חזק. כי אנחנו הנשים יודעות שגבר שלא חושש לחשוף את חולשותיו ואת רגשותיו הוא גבר בעל עוצמה פנימית אמיתית, וזו העוצמה שאליה אנו נמשכות משחר ימי האנושות.

נשים
בואי, תנסי לוותר על הצורך הנשי הקדום העמוק לצאת תמיד צודקת.
אישה אהובה ויקרה, שאלת את עצמך פעם מדוע חשוב לך כל כך לצאת תמיד צודקת? למה את מוכנה להתווכח בלהט אדיר על זוטות? מהיכן נובע הרצון להוכיח את האיש שלך על טעותו, להראות לו כמה את צודקת וכמה הוא אידיוט ולא מבין כלום?
ובשם אותו "צדק קדוש" את מוכנה להקריב כל כך הרבה: יחסים, אהבה, אווירה טובה, את החופשה בחו"ל, את רווחתם של ילדייך, הכל! העיקר שאת תצאי צודקת, שאת תגידי את המילה האחרונה.
איך אני יודעת את זה עלייך?
כי גם אני אישה וגם אני הייתי כזו, שנים.
הייתי אני והיה אמנון, אהוב לבי, והיו ויכוחים רועמים, עקרים ועוכרי שמחה.
עד שהתוודעתי לדפוס ההרסני הזה, ראיתי אותו, מאסתי בו, וחדלתי ממנו.
הרגש נדרשה לוותר על קורבנות, על חיבתה לדרמה בכל מחיר ועל הנאתה (המדומה) מכעס. הראש נדרש לוותר על הצורך הכפייתי שלו להגיד תמיד את המילה האחרונה ועל הביקורתיות האינסופית שלו.
מה לעזאזל זה משנה אם האירוע התרחש כמו שאני זוכרת או כמו שהוא זוכר?
למי אכפת אם הדרך שאני בחרתי לנסוע בה הייתה "נכונה" יותר מזו שהוא הציע? איזו חשיבות תהומית יש למוצר החלופי שהוא הביא מהסופר שלא תואם בדיוק את מה שהיה כתוב ברשימה?
הרי 99 אחוז מהוויכוחים שלנו (שלא פעם גלשו לריבים מכוערים ורעים ממש) היו על שטויות מטופשות שאף אחד לא זכר אחרי דקה איך הם בכלל התחילו.
יקרה, אהובה, נסי לרדת מזה, פעם אחת ולתמיד.
ותרי על הצורך הנשי האוניברסלי העתיק להיות תמיד צודקת, זה רק אגו.
שחררי את הדפוס החבלני הזה.
את לא תאמיני כמה אנרגיה רעננה וטובה תעמוד פתאום לרשותך,
ואיזה ריפוי פלאי יהיה ליחסים ביניכם.

גברים ונשים
שמתם לב שאתם עובדים בלהוציא זה את זו לא בסדר?
התאהבתם, נדלקתם זה על זו, אתם חיים יחד, הקמתם בית ואולי גם משפחה. רציתם להיות ביחד, קרובים, אוהבים, אך מאז, ברוב המכריע של הזמן, אתם עסוקים בעיקר בלהוציא את השני/ה לא בסדר. להתבאס, להראות כמה השני לא מוצלח, כמה הוא מאכזב ולא מבין אותך.
כמה היא לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, לא מספיק משהו. כמה הוא לא מספיק רגיש, לא מספיק קולט, לא מספיק משהו.
פעם אהבתם לאהוב.
היום אתם אוהבים בעיקר לרדת זה על זו.
עצוב, אבל המון זוגות נשאבים בקלות ובמהירות לתוך העיסוק הזה.
מדוע זה קורה?
אולי כי אלה הטבעות הילדות שלכם, דפוסים שראיתם אצל ההורים, בבית, ומבלי לשים לב התחלתם להתנהל בדיוק כמוהם.
אולי כי אף אחד לא לימד אתכם בילדותכם מודל של יחסי אהבה וכבוד.
אולי כי עוד לא למדתם מספיק לאהוב את עצמכם ואתם משליכים את מה שהראש הביקורתי שלהם לא אוהב ברגש שלכם, על בני זוגכם.
יותר מדי אנשים ממשיכים את מורשת הוריהם וממררים אחד לשנייה את החיים.
זה קרה גם לי, כאמור, עם אהוב לבי המתוק, הגבר של חיי, האיש שידעתי בן רגע שהוא האחד היחיד והמיוחד שלי, זה שאני רוצה לחיות עמו עד יומי האחרון.
והנה, מצאתי את עצמי עובדת בלעשות אותו לא בסדר:
לבאס אותו, להקטין אותו, לפדח אותו, ללעוג לו – גם בפני אחרים – ואחר כך לבקש שוב ושוב סליחה ולבכות.
וכן, גם אמנון נפל למלכודת הפתאים: בהתחלה הייתי האלה שלו, אלת האהבה שהצילה את חייו, אהבת האמת שמעולם לא ידע, לא היה גבר מאושר ממנו בתבל.
אבל מהר מאוד הוא נהיה עסוק בלכעוס עלי, בלצעוק עלי, בלרדת עלי, בלהתפלץ מאורחות חיי, בלהעביר ביקורת על כל דבר שאני עושה. ובאו ימים מרים ולילות מרים עוד יותר, היה רע לתפארת, היינו קרובים לפרידה, לוויתור על המתנה הנהדרת, הנדירה שהאקזיסנטס שלח לנו!
איזה מזל, ברגע המכריע עצרנו.
לא הסכמנו לתת לזה לקרות.
הלכנו ולמדנו איך להפסיק לעשות אחד את השני/ה לא בסדר.
כן, אפשר ללמוד את זה.
קודם, צריך לראות שזה מה שקורה.
אח"כ לומדים, מתרגלים, לוקחים אחריות, עד שממגרים את המחלה.
בהתחלה, העבר עוד מביס מפעם לפעם, והדפוסים הישנים חוזרים.
לאט לאט עוברים לתקשורת אוהבת, חיובית, מפרגנת, מכבדת, מקרבת.
והאהבה ניצלת.

נשים וגברים
אחרי שרבנו, מבקשים סליחה מכל הלב, ומהר; זה קל וזה גם כיף!
רבתם, נאמרו דברים, הוטחו מילים.
זה טבעי, זה אנושי, זה שגרתי. אתם בוערים מזעם. אתם מתבצרים בעלבון. הרגש פגועה עד עמקי נשמתה, בוכה. מיואשת. היא כבר מוכנה כמעט למות. הראש עומד להתפוצץ מרוב כעס, והוא מתכנן נקמה איומה וענישה.
עכשיו יש שתי אופציות: או שזה ילך ויגדל, יתנפח וייצא מפרופורציות, ויבואו ימים ולילות של איבה, נתק רגשי, נתק פיזי, בדידות וסרטים רעים זה על זו. או שמישהו ייקח על עצמו לגשת אל השני וללחוש את סיסמת הפלאים הפשוטה: סליחה.
סליחה. לא יודע מה נכנס בי. התחרפנתי. סולחת לי?
סליחה, ירדתי מהפסים, אני כל כך מצטערת, זה לא הגיע לך.
סליחה, בואי נעשה רה-סטארט ונמחק את כל החצי שעה האחרונה, מסכימה?
סליחה, הגזמתי לגמרי, אני ממש מצטערת. סולח לי?
וכמו במטה קסמים, המגדל הגבוה של הזעם הקדוש והעלבון האינסופי קורס ומתמוטט ולא נשאר ממנו זכר.
רבנו, כעסנו, צעקנו אחד על השנייה, קורה.
תכל'ס, לא התכוונו לאף מילה שנאמרה. בעיקר הוצאנו הרבה אוויר, צלילים גבוהים ומילים חסרות פשר. אז למה לתת לרגע הזה לנהל את השעות או את הימים הבאים?
למה לא לבחור מחדש, באהבה, ומיד?
ס ל י ח ה
יד על הכתף, חיבוק.
זה כל מה שנדרש.
סליחה שלמה, צלולה וטהורה, בלי "אבל גם את לא היית בסדר", בלי התניה, ללא חשבונאות, בלי "אני אסלח לך, אם רק אם גם אתה תבקש סליחה ממני."
פשוט, סליחה.
זה עובד תמיד.
הלב נפתח מחדש, מוכן לאהבה.
אחר כך, אם עוד יהיה צורך, כבר תמצאו זמן לדבר על הדברים בנחת.

נשים
הכי פשוט שיש – תגידי מה את באמת רוצה.
הוא אמור לדעת מה את רוצה, בכל תחום ומרחב של החיים.
הוא פשוט אמור לנחש אותך. את לא מדברת, את מסתורית, "את אוהבת להיות עצובה ושותקת…", הרגש שלך מאוד מיוחדת ועמוקה (וילדותית) ואת משתוקקת לכך שהוא יקרא אותך כמו ספר פתוח, הגבר שלך.
את רוצה שהוא יבין את רחשי לבך, ואת גופך, בתקשורת טלפתית מדהימה. כי אם לא, הוא כנראה לא מי שנכון לך, הוא לא הנפש התאומה שלך, והוא לא מצליח.
איזו אכזבה.
שוב ושוב את משדרת לו באותה טלפתיה עלומה, והוא משתדל, מנסה לרצות אותך, עושה מאמצים, ושוב ושוב הוא נכשל במבחנים שלך.
שניכם מתוסכלים, אבל את אומללה.
את רואה סרטים אמריקאים על גברים רגישים מופלאים שמנחשים את הנשים שלהם, ואת מרחמת על עצמך שנפלת עם אחד דפוק שלא יודע.
והוא? אחרי המבחן המאה, או המאה אלף, כבר מזמן איבד את שארית הביטחון העצמי הגברי שלו מולך, והוא הולך ונהיה באמת לגבר הלא יוצלח הזה שיצרת במו ידייך, ואין לו סיכוי. ברור שאין לו סיכוי. את יודעת משהו, גם אורי גלר לא היה מצליח אצלך…
את לא אומרת מה שאת באמת רוצה.
את לא מפרגנת לבן זוגך כנות וישירות.
את מעדיפה לשתוק, לפנטז, לצפות, לקוות, להתאכזב, לספר לחברה הכי טובה שלך על כישלונותיו המפוארים, להתלונן עליו בלי הפסק, ולמאוס בו בשקט.
מה את מרוויחה מזה? – כלום!
מה את מפסידה מזה? המון.
תארי לעצמך חיים בהם את מוותרת על הגישה הזו, ומתחילה לתקשר בפשטות ללא מסתורין הרואי את מה שאת רוצה. ישירה, כנה, פתוחה, נטולת מניפולציות. לפעמים מקבלת בדיוק את מה שאת מבקשת, לפעמים פחות. כמו כולנו, כי ככה זה בחיים…
אבל היי, כבר אין בך קורבנות וצדקנות, ומי יודע, אולי הרווחת את גבר חלומותייך.

כולם
בואו נרכיב משקפיים של אהבה.
לאהוב זו בחירה.
גם לא לאהוב זו בחירה.
לראות יופי זו בחירה.
לראות כיעור זו בחירה.
אני מתבוננת באהוב לבי: אני רואה בו יופי, מתיקות, התנועות שלו חינניות בעיניי, הדברים שהוא אומר חכמים. אני אוהבת את מה שהוא מביא אל תוך חיי. אני אוהבת אותו ואת כל מה שבא איתו, הכל: הבנות שלו, הדודנים והדודניות שלו, אלפי הספרים שלו, המחשבות שלו, הזיכרונות שלו, אפילו את מנהגיו הפחות מלבבים. כן, גם את הדברים הקטנים המעצבנים האלה… אני מקבלת הכל.
איך זה יתכן?
כי זו הבחירה שעשיתי.
בעבר הרגש שלי הייתה מאוד פגועה, ילדותית וקפריזית, והראש שלי היה כעוס ביקורתי ושוחר נקמה.
את הבחירה החדשה שלי עשיתי מהאמצע.
וזוהי הבחירה:
אין משהו שבא עם אמנון שלא אוכל לאהוב.
אין דבר שהוא יכול לעשות שלא אסלח לו עליו.
אני יודעת כמה קל ללכת על ההיפך הגמור מזה.
בחייכם, ברור שאני יודעת.
הכי קל לתת לעבר להביס אותנו, להתמקד על השלילי, להאיר בזרקור את חולשותיו של השני, לכער אותו, להקטין אותו בתוכי, ואז לחוות דחייה.
זה קרה בעבר, לא פעם. די היה ברגע של כעס שלו שהיה מופנה כלפיי, וכבר אהובי היה נהפך למישהו אחר. ממישהו יפה למישהו מכוער. ממישהו אהוב למישהו מסוכן, לאויבי המר.
עד שהבנתי שהשאלה החשובה היחידה היא אלו משקפיים אני רוצה להרכיב.
בחרתי להרכיב משקפיים של אהבה.
כל אחד מאיתנו יכול לעשות את זה.
איך?
יש הרבה דרכים, לכל אחד יש את הדרך המיוחדת שלו להגיע לזה.
אני פיתחתי לפני המון שנים שתי שיטות: אחת, לראות את אמנון הילד. אמנון הקטן. דווקא ברגעים הכי סוערים והכי קשים בינינו שאלתי את עצמי (כלומר, הראש שאל את הרגש): ומה אם זה היה הילד שלך הקטן? מה היית עושה עכשיו? מה היית אומרת לאמנון בן ה-6?
השיטה השנייה (מקברית משהו), על אותו עקרון: ומה אם ייצא עכשיו מהבית וימות בחטף? ומה אם זו הדקה האחרונה שלנו יחד…?
לי זה עבד.
תבדקו, תחפשו, תמצאו את הדרך שלכם להרכיב משקפי אהבה.
מה אכפת לכם, תנסו את זה.

טיפ הזהב
מה שאתם הכי רוצים לקבל מבן או מבת הזוג – את זה תתנו.
באתרי היכרויות, אנשים שמחפשים אהבה מפרסמים את רשימת המכולת הנצחית שלהם, מה הם מצפים ורוצים לקבל מבן/בת הזוג שיכירו:
שיהיה נאה וגבוה, ומצחיק וספונטני, מסודר כלכלית, אוהב חיות וטבע, ולא מעשן, חם וחכם; שתהיה יפה, חיננית, ושנונה, אימהית, סקסית, אקדמאית, שופעת חום ואהבה ועוד ועוד, וכמעט שלא תמצאו שם אף פעם את מה שהם מציעים לתת.
הבעיה היא שאין לזה ממש קשר לאהבה.
אהבה לא עוסקת ברשימות מכולת, לאהבה יש כללים משלה.
למשל, הכלל הזה:
מה שאתם רוצים לקבל, תנו;
משתוקקת לחיבוק? געי, חבקי.
כמהה לרגישות? תהיי מכילה ורגישה.
מבקש עדינות? תמצא את העדינות בתוכך, תהיה עדין.
חסרה לך אינטימיות? תיצור אינטימיות.
מצפה ממנו למילה טובה? תחמיאי לו.
אוהבת הפתעות? תפתיעי את עצמך ואותו.
אתה רוצה יותר מיניות? תעיר את התשוקה, תיצור מיניות.
מייחלת לפינוקים? תפנקי.
את רוצה הבנה והקשבה? תקשיבי ותכילי.
משתוקקים להיות נאהבים? תאהבו אתם ראשונים.

כך מחזירים את האהבה הביתה