הכל התחיל ביום שישי לפני כמה שבועות, כשאחותי חזרה מהרצאה של נסים אמון ולא הסתירה את התלהבותה. עד אותו יום שמעתי על אמון רק מהתקשורת ומגורמים שלישיים. אז נכון שגם אחותי נחשבת צד ג', אבל היא צד ג' מדרגה ראשונה. בתור אחותה הקטנה והקנאית, בפעם השלישית שהיא הזכירה מושג מתוך ההרצאה הצהרתי שבא לי לראיין אותו לגיליון הבא, שעוסק באמונה. הצהרתי, והשארתי ליקום לעשות את שאר העבודה. לא היה לי מושג איך מגיעים אליו ואם הוא בכלל מתאים לגיליון על אמונה. בלילה, רגע לפני שנרדמתי בדקתי את תיבת המיילים שלי. מסכן האיש שלצידי. מרוב התלהבות ותדהמה טלטלתי אותו בלי רחמים, תוך כדי מלמולים: "לא, זה כבר לא יקום ידידותי, זה יקום אובססיבי". מה היה שם אתם בטח שואלים את עצמכם, היה שם מייל משותפתי, גינת, שבכלל לא הספקתי ליידע אותה לגבי כוונותיי, וגם מעולם לא דיברתי עמה על האיש. הנושא של המייל היה: "בא לך לראיין את ניסים אמון לגיליון על אמונה?" And the rest is history.
אמון, כיום בן 48, הגיע אל הבודהיזם אחרי הצבא. הוא נסע לטיול למזרח ושם מצא את מה שחיפש. בגיל עשרים וארבע הצטרף למנזר, ושהה שם שש שנים. לאחר מכן לימד בפונה ובקוריאה, הקים מרכז באי פארוס ביוון, הוסמך ביפן להיות זן מאסטר וכיום הוא מרצה, מלמד ומטפל בשיטת הטרילותרפיה אותה פיתח.
הדבר הראשון שהראה לי אמון כשהגעתי למושב עמיקם, בו הוא מתגורר עם אשתו מרב ושני ילדיהם, היתה החיפושית היפה (לפחות בעיניו) שרגלי עמדה למחוץ. הוא הראה לי אותה כמובן כדי שלא אמחץ אותה. הדבר השני היה הנוף הנשקף מביתו, והדבר השלישי – הטרקטורון עליו, מתברר, הוא עמד להרכיב אותי.
עכשיו, בואו נעצור רגע ונודה, שזה די מביך לרכוב על טרקטורון עם איש זר שאני לא מכירה, בעיקר שהתודעה שלי עוד האמינה שהוא נזיר, למרות שהוא כבר לא. בשלב מסוים מצאתי את עצמי באמצע נחל התנינים, כשהמים מאיימים להרטיב את רגלי ואני מנסה לא ליפול. נוח זה לא ממש היה, אבל פרט למבוכה זה היה מקסים, ובהחלט אחלה פתיחה, שהובילה, לפחות אותי, להרגשה שאנחנו מכרים ותיקים.
המטרה שלי הייתה לשמוע מה יש לזן מאסטר הכי מפורסם בישראל לומר על אמונה. מסתבר שלזן מאסטר היו תכניות אחרות לגמרי. הוא רצה לתת לי טעימה משיטת הטרילותרפיה, אשר מושתתת על הפרדה בינינו ובין שני החלקים החשובים שלנו – הראש והרגש. בסופו של דבר דיברנו גם על הטרילותרפיה וגם על אמונה, לא לפני שמצאתי את עצמי עוברת במשך שעה וחצי בין שלוש כריות: זו שמסמלת את הראש, זו שמסמלת את הרגש וזו המסמלת אותי.
מה זה טרילותרפיה?
"לכל אחד מאיתנו יש שני ילדים (חוץ מהילדים האמיתיים שלנו), שאיננו ערים להם. האחד הוא הראש, והשנייה היא הרגש. הראש הוא הצד החושב, האחראי, הרציני והביקורתי, והרגש היא זו שרוצה ליהנות ולהיות בחופש. הראש הוא זכרי, והא תמיד מאופיין בצבעים כהים, הרגש היא נקבה וצבעונית". לדעת אמון, חוסר השקט, או הסבל אותם אנו חווים וחשים, הם סימפטום לעובדה שקיים קונפליקט בין שני הילדים הללו. "כאשר אין איזון בין הראש לרגש שלנו, אנחנו לא מאושרים. דרך העבודה בשיטת הטרילותרפיה, עושה הפרדה בין השניים, ומטפלת בכל אחד מהם בנפרד. הכרה בהם, התייחסות לכל אחד מהם ואיזון ביניהם, הם סוד האושר, הבריאות והשקט הפנימי".
"הראש והרגש הם כמו היין והיאנג של הטאו הסיני, הם אמורים להיות שווים ולתמוך זה בזה, אבל אצל רובנו הם בנתק, חוסר הערכה וחוסר אהבה, שעלולים להוביל למצוקה אמיתית ובסופו של דבר להתבטא בחולי פיזי."
עכשיו אתם יכולים להבין למה מצאתי את עצמי עוברת מצד לצד. די מהר התברר שבין הרגש והראש דלי יש נתק של עשר שנים. הראש לא ממש מת על הרגש והרגש לא מתעלפת על הראש, מה שמעיד על כך שיש לנו (לי, לרגש ולראש) מחסור ניכר באהבה עצמית.
בפועל אנו לא מודעים שיש בתוכנו שני ילדים, ולכן אנו לא מטפלים בהם בנפרד. בדרך כלל אנו מזוהים זיהוי יתר עם אחד מהם, רובנו עם הראש וחלקנו עם הרגש. בכל מקרה גם כך וגם כך, חוסר האיזון גורם לסבל. כאשר אנו לא מודעים, הם שולטים בנו ומושכים אותנו אל תוך סבל שמקורו בורות. לסבל הזה אפשר למצוא פתרון, אבל עד שלא נדבר בנפרד עם הראש ובנפרד עם הרגש, לא נצליח לעלות על הבעיה האמיתית וגם לא לפתור אותה.
פעמים רבות, כשאנו אומללים, הראש מחליט ללכת לפסיכולוג. הוא אומר 'בוא ננסה לראות למה אני לא מאושר, אולי אני צריך לאכול נכון, אולי תואר, אולי אני אלך לאימון'? בפועל, עד שלא עושים את ההפרדה בין הרגש והראש, אי אפשר באמת לפתור את התחושות הקשות שאנו חווים, ובכל פעם נגיע שוב ושוב לאותה נקודה. זה כמו שבעל סעודי מגיע לפסיכולוג ואומר 'אישתי לא מרגישה טוב, היא עושה בעיות, מתפרצת, שוקעת לדיכאונות, לא מתפקדת. שואל הפסיכולוג 'איפה אישתך?' משיב הבעל 'בחדר ההמתנה', 'אני יכול לראות אותה', שואל הפסיכולוג, 'לא, עונה הבעל, דבר איתי'.
הבעל הסעודי הוא בהרבה מקרים הראש, שלא נותן לדבר עם הרגש. הוא אומר: 'בוא נדבר אנחנו', הוא אפילו מוכן ללכת לפסיכולוג, ופסיכולוגים רבים משתפים אתו פעולה.
רק כאשר עושים את ההפרדה בין השניים אפשר להגיע ולדבר עם הרגש, אחרי שעד כה הראש לא איפשר להגיע אליה, ואז כששואלים אותה 'למה את לא מאושרת?' היא אומרת 'בגללו, כי הוא קשה איתי, מגביל, חונק, לא משחרר'. לכן האימון בטרילותרפיה הוא לשלוש דמויות שצריכות שלושה סוגי אימון שונים. אי אפשר לקוות שרק בגלל שמישהו יוציא ספר הוא יהפוך למאושר, כי אם הראש ממשיך להיות בקורתי, אם הוא ממשיך להיות לא נחמד, אם ממשיך להיות נתק, אז מה זה משנה מה תשיג, כל עוד היא שונאת אותך. הדרך היחידה להגיע לשלווה, זה לדבר עם כל אחד מהם בנפרד, לגשר ביניהם ולבנות חוזה חדש. הדרך היחידה להביא לאהבה עצמית, רוגע, נחת ושקט פנימי זה לגרום לשניהם להיפתח ולעזור להם לבנות חוזה פנימי חדש.
ואכן לאורך כל התהליך נסים גישר בין שני הצדדים, סיפר לכל אחד מהם מה השני אמר עליו, וגם הצחיק אותי, אבל לא רק. פתאום גיליתי שבעצם כל השנים היה זה הראש שלא נתן לרגש שלי לכתוב, שמדי פעם הראש שלי מחליט להשמין את הרגש שלי, כי הוא חושב שכך הוא ירסן אותה ויחד עם זאת, שבעצם כן יש בין שניהם המון הערכה. "היא שאתה רציני, שאתה מזכיר את אבא שלה, שנוח לה שאתה האחראי והיא הנערית. תגיד אתה אוהב אותה?" סיים אמון את שיחתו עם הראש שלי בשאלה. "כן", ענה הראש. "אתה אומר לה את זה?" והראש אמר שלא. "למה? אתה חייב להגיד לה. אי אפשר רק ביקורת." לפעמים אמון גם אמר להם מה כדאי לומר. "תגיד לה שאתה אוהב אותה, שאתה מעריץ אותה אבל שגם אתה בן אדם וגם לך יש רגשות".
כך, אחרי שבמשך שעה אמון תיחקר, שידל, קצת גער ואפילו קצת סכסך בין שני הילדים החדשים שלי, שעד היום לא ידעתי על קיומם, נתבקשתי לחזור למקומי ולהיות שוב אני. הפעם הוא רצה לדבר איתי. זו שבאמצע.
"עשיתי ביניהם הכרות והם הבינו מה הם צריכים אחד מהשני. אבל את אמא שלהם וכשאת לא מתערבת הם לא עושים הרבה טעויות". הסביר לי אמון כאילו זו לא אני שענתה לו על כל השאלות עד עכשיו. "לפי הבודהיזם, אצל רוב האנשים האמצע רדום ומשאיר לילדים לנהל את ההצגה. הבודהה הבין שהאמצע צריך להתעורר ולהיות אקטיבי.
עד היום הם שלטו בך, הם נהגו באוטו של החיים שלך ולקחו החלטות במקומך. היום אני רוצה שתדברי איתם ותגלי מנהיגות פנימית".
מהי מנהיגות פנימית?
"רובנו מזדהים עם משפטים כמו: 'אני ביקורתי עם עצמי', 'אני קשה עם עצמי', 'אני כועס על עצמי', 'אני מגביל את עצמי'. השאלה היא מי זה אני ומי זה עצמי? התשובה; הראש הוא האני והרגש הוא עצמי. אנחנו אומרים 'אני לא מחובר לעצמי', 'אני מקריב את עצמי' ובסוף גם 'אני יוצא לחפש את עצמי'. ולמה העצמי (הרגש) לא מאושר? כי הראש היה בקורתי. נג'ס, חונק את הרגש. הרגש שלך הרגישה שלא אוהבים אותה, לא מקבלים אותה, שופטים אותה, ברור שהרגש שלך לא תהיה מאושרת. הראש שלך שלט ברגש שלך. הפחיד אותה, ביקר, הקטין, העליב ולא הרשה לה לכתוב.
על האמצע להיות המוביל של שניהם, לקחת מנהיגות פנימית ולהנחיל אווירה חדשה. הבודהה קרא לזה הארה. עד היום, מי שהוביל היה הם, וכמו שראית, על כל אחד מהם בנפרד קשה לסמוך. המסע הוא להוציא אותך, האמיתית, האותנטית, הבוגרת, החוצה.
באופן עקרוני כולנו שמענו שצריך איזון פנימי, רק לא היה לנו מושג שזה בין הרגש לראש שלנו. מעתה נדבר עם כל אחד מהם בנפרד וניתן לכל אחד מהם את הרגשת השייכות והאהבה. ניצור חוזה חדש ונתעורר להגשים את הייעוד שלנו, אלה שנושאים את הראש והרגש לכל מקום. בגישה הזו ניתן לפתור שורה ארוכה של קונפליקטים כמו בעיות פריון, אנורקסיה, התמכרויות, חרדות, שכולן נובעות מהנתק הפנימי".
ומה תפקידה של האמונה?
"לכל אחד מאיתנו יש מערכות יחסים עם ההורים שלו, הילדים שלו, העבודה, החברים, בעלי החיים שלו, וגם עם החיים/השכינה/היקום, איך שאת רוצה לקרוא לזה. האופן שבו האמונה שלנו באה לידי ביטוי, נמצא דווקא במערכות היחסים שלנו עם הסובבים אותנו. אם אין מערכת יחסים של אמון (trust) בינך לבין היקום, אז מערכות היחסים האחרות הן אלו שנפגעות, כי אז אנו יותר מפחדים ופחות סומכים. כאשר אנו לא מאמינים ביקום מופיעות שתי תופעות לוואי – האחת, שהראש צריך לשלוט בכולם, והשנייה, הרצון שכולם יאהבו אותו. הצידוק שלו נסמך על זה שהוא נראה טוב במראות של כולם. כשיש לך אמונה ואת מרגישה אהובה בינך לבין החיים עצמם, ויש מערכת יחסים טובה בין הראש לרגש, כל החיים נראים לגמרי אחרת.
אמונה זה מנטאליות. והשאלה היא: 'מה את מרגישה שאת בשבילו (יקום/ שכינה/חיים)'. מי שמרגיש מפוחד, קטן או גרגר, הוא במנטאליות מפוחדת, קטנה או של גרגר. יש כאלה שברוגז אתו. אבל ניתן לשדרג לאנשים את המנטאליות, ולהציע מערכת יחסים חדשה – לבדוק להיות שותף של היקום."
אני מרגישה כמו בת והוא האבא.
"בת זה בסדר גמור, אבל כשאת והוא תהיו שותפים, זה יהיה שדרוג. השותפות שלנו היא רק על הדברים שנוגעים לנו. האמת היא שכולנו כבר שותפים שלו, אנחנו רק לא מודעים לזה. מהרגע שאנו שותפים עם היקום אנחנו לא מבקשים דברים בשבילנו, אלא דברים בשביל הפרויקטים המשותפים שלנו. יש מעט מאוד אנשים שמוכנים לקחת את האחריות של להיות שותפים עם החיים."
ואז מה צריך לעשות ?
"את צריכה לעשות במאה אחוז את החמישים אחוז שלך. יש אחריות שהיא גם עליך, כי האקזיסטנס לא יכול בלעדיך, אבל צריך לדעת שאפשר לשחרר חמישים אחוזים מהלחץ. יש סיפור על בדואי אחד שבא לסבא שלו ושואל אותו 'אם אנחנו מאמינים באללה, אז למה אנחנו קושרים את הגמל ?' והסבא נותן לו את השיעור שלנו בדיוק: 'תאמין באללה ותקשור את הגמל'.
גם לעשות וגם להירגע. חשוב להבין שכל דבר שאקזיסטנס עושה מכשיר אותך למשהו. צריך הרבה רוגע ואמונה בטוב, ואת החיבור אפשר להרגיש במדיטציה, אבל גם בספורט, בכתיבה, בריקוד, בנגינה, בכל מקום שבו אנחנו נעלמים ומשהו אחר עובר דרכנו. אמונה היא בעצם מערכת יחסים. תארי לך להיכן אפשר להגיע כשהרגש והראש אוהבים אחד את השני, ויש לך קשר טוב עם החיים עצמם, עם היקום."
האמת, קניתי.
כשיצאנו אחרי שעתים וחצי מתוך חדר המדיטציה השקט, הרגוע ואפילו קצת מקודש של אמון, בו ערכנו את ההתנסות והראיון, רץ לעברנו בנו הקטן, קפץ עליו ואמר לו, "אבא אתה יודע שהיום אחרי הצהריים הולכים לקנות לי בייבלייד" (משחק של בנים) באותו רגע חייכתי והבנתי מה כל כך שובה באמון. הניגוד, ואולי בעצם ההנהגה שלו את הראש והרגש, שמביאה אותו למקום הכל כך טבעי, בו הוא מצד אחד נזירי לגמרי ומצד שני אנושי לחלוטין.
לסיום חשוב לי לציין שמשהו בטיפול הזה הוביל בי לשקט, ותחושת אמון (trust ) ביני לבין עצמי שלא חשתי לפני כן, אמון שבא לידי ביטוי אפילו בכתיבת כתבה זו, שזרמה מתוך נינוחות וידיעה שיש על מי לסמוך. הם שיתפו פעולה, הראש והרגש שלי וגם אני הייתי כאן, וגם החיים או אקזיסטנס כמו שאמון קורא לו. תודה.
